המילים של פילומלה: הקשרים ומשמעויות בעבודות הרקמה של בתיה שני, קטלוג התערוכה "ככל שיותיר לנו החוט", 04-07.19

המילים של פילומלה
הקשרים ומשמעויות בעבודות הרקמה של בתיה שני

"מָה תַּעֲשֶׂה פִילוֹמֶלָה? קִיר-אֲבָנִים מִתְנוֹסֵס מִסָּבִיב […] פִּיהָ אִלֵּם – לֹא יַחְשֹׂף אֲסוֹנָהּ לְעוֹלָם. אַךְ הַשֶּׁבֶר הוּא גַּם אֲבִי תּוּשִׁיָּה: בַּצָּרָה תַּחְבּוּלוֹת תִּוָּלַדְנָה. אֶרֶג תְרַקִי בַּפֶּלֶךְ תָּשִׂים בָּעֲרֵמָה ועליהו חוּט אַרְגָּמָן עִם חוּטִים לְבָנִים יְסַפְּרוּ קוֹרוֹתֶיהָ: פֶּשַׁע גִּיסָהּ יְְתַנוּ. ותִמְסֹר לַשִּׁפְחָה אֶת 

הרֶקֶם וּבִתְנוּעוֹת תְּבַקֵּשׁ לִתְתוּ לִגְבִירָתָהּ. נְשָׂאתוֹ אֶל אֲחוֹתָהּ הַמַּלְכָּה […] אֵשֶׁת הַמֶּלֶךְ הֲזֵד גּוֹלְלָה אֶת שִׂמְלַת הַתִּפְאֶרֶת, בָּהּ אֶת קוֹרוֹת גּוֹרָלָהּ הֶעָלוּב הִיא קוֹרֵאת… 

וְשׁוֹתֶקֶת […]  כִּי כָּלָא הַכְּאֵב שִׂפְתּוֹתֶיהָ;  תַּמּוּ בְּפִיהָ מִלִּים – פַּלָּצוּת וּמָגוֹר אֲחֱָזוּהָ […]" 
רקמה, מעצם טבעה, נקשרת עם תום, רוך, ביתיות וחום. לרבים מאיתנו זכורות מפות, ציפות או סדינים מעוטרים ברקמה בחוטים צבעוניים ודגמים עיטוריים מבית סבתא. 

מפה מהודרת מסין פיארה את חדר המגורים בבית הוריה של האמנית בתיה שני. מפה זו הוענקה על ידי קרוב משפחה כמתנה מנסיעותיו למזרח. המפה המסורתית רקומה בעיטורים צמחיים זהובים, ועבור שני היוותה חפץ החופן זכרון. 

לפני כשמונה שנים, מתוך פרץ געגועים לאמה המנוחה, נלקחה המפה מתוך ערימת בדים והפכה למצע ליצירה מחודשת בעלת נדבך זכרון נוסף. בין הרקמה המקורית של העלים והענפים הצהובים-זהובים רקמה שני מגוון של דימויי נשים: נשים כונוס אלת היופי המיתולוגית הקלאסית, דמותה של אלת פריון עתיקה מדושנת, ודמויות נשים שצויירו על ידי גוסטב קלימט, אגון שילה ואחרים. שילוב זה של דימויי הנשים הוא כשיר הלל פואטי לגוף האישה. כמו כן, הוסיפה שני רקמת דימויי אהילים מהודרים וכלובי ציפורים, מוטיבים של טקס וקישוט, שנלקחו מספר עיצוב סיני. דימויים אלו שינו את צביונה של המפה וכך נוצר מעשה אמנות חדש, המסיט את המחשבות לכיוון שונה מן המשמעות המקורית של עיטורי המפה. בפעולת רקמת דימויי הנשים, קושרת האמנית בין נשיות לבין מעשה הרקמה, קשר שיש לו תקדימים פואטיים במיתולוגיה הקלאסית:

פנלופה אשת אודיסיאוס עסקה באריגה במשך עשרים שנות היעדרו של אודיסיאוס, עד לשובו. מעשה האריגה שימש עבור פנלופה כתחבולה על מנת להדוף את המחזרים הרבים שצבאו לפתחה. אודיסאוס עצמו, לכשהגיע בנדודיו לאי של הנימפה קליפסו, מצא אותה "שוררת בקולה הערב, עושה במטווה של-זהב, עסוקה על-נול האריגה".
הנערה ארכנה, רוקמת מופלאה שהעזה להתחרות באלה אתנה, הפסידה בתחרות, וכעונש הפכה לעכביש. יצויין, שההפסד לא נגרם בשל האיכות של רקמתה, שהיתה מופלאה כתמיד, אלא משום יומרתה לתאר את מעשי הניאוף של האלים, דבר שהרגיז את האלה.

מיתוסים אחרים על רוקמות ואורגות הן אודות הבכחות, מעריצותיו של האל דיוניסוס, אשר נטשו את מלאכתן – מלאכת האריגה והרקמה, על מנת לצאת להרים ולחגוג את פולחן האל. 

נשיות ורקמה נקשרות עם מוות במעשה המוירות, אלות הגורל, אשר טוות את חוט החיים; ואילו אריאדנה הצילה את חייו של אהובה תזאוס, כאשר העניקה לו סליל חוטים באמצעותו איתר את דרכו בלבירינת לאחר ביצוע משימת הרג המינוטאורוס. יצויין שעצם מתן סליל החוטים הוא מעין סמל להענקת המהות הנשית לגבר, שכן החוט, האריג והרקמה היוו כמעט שם נרדף לנשיות בעת העתיקה. 

הקשר בין רקמה לנשיות עולה מעבודה נוספת של שני – "אישה של נייר" על משקל "נמר של נייר", שהוצגה על קיר בתערוכה "ככל שיותיר לנו החוט". עבודה זו מורכבת מדימויי נשים עירומות בתנוחות שונות רקומים על 32 פיסות נייר שהוצמדו לקולאז' הבדים. בעבודה זו ביקשה האמנית להצהיר, שאין האישה בבחינת איום, הצהרה חשובה בתקופה מיוחדת זו של פעילות תנועת MeToo היוצאת נגד חפצון האישה, הטרדות ותקיפות מיניות. 

לצד חלק מדימויי הנשים העירומות בעבודה זו מופיע מספר, כמעין מספר סידורי. מספר זה עשוי לרמוז דווקא לחיפצון האישה ולהופכה לאובייקט. 

שני קצוות אלו – העונג וההתפעמות מגוף האישה מחד לעומת הבעיה של חיפצון גוף האישה וניצולו מאידך, יהוו מוטיב חוזר ונשנה ביצירתה של שני.

מעשה הרקמה הוא בבחינת אמצעי לביטוי עבור נשים, ומניעת היותן כביכול חסרות יכולת הבעה. היבט זה עולה מתוך עבודת רקמה על ממחטת תחרה. ממחטה זו משחזרת את לקט הממחטות של אמה, אשר נהגה לכבס, לעמלן ולגהץ ממחטות, כאילו היו הן תשמישי קדושה. עבור שני, אביזר שימושי אך מהודר זה ספג אל קרבו מנעד בלתי נידלה של רגשות, חוויות והתנסויות. עבודת הרקמה על ממחטה זו היא למעשה כתובת שלשונה כדלקמן:

"For as long as women have been sewing, they've been using embroidery to tell their own stories, often in societies that refuse to hear them otherwise". 
הרקמה כאמצעי לביטוי נשי בקרב חברות שמסרבות להקשיב לנשים מעלה בזיכרון את המיתוס אודות פילומלה. המיתוס מספר על רצונה של פרוקנה אשת המלך טראוס ובקשתה להתראות עם אחותה פילומלה. כאשר הובאה האחות, והמלך,  גיסה, שטף את עיניו במראה, לא יכל היה הוא לעמוד בפני הפיתוי. הוא כלא את הנערה בבקתה, שם אנס אותה באכזריות. בכדי שלא תוכל לספר לאיש את אשר אירע כרת המלך את לשונה, והמשורר אף מספר, שגם לאחר מעשה מזוויע זה המשיך בביצוע האונס.

עבודות הרקמה שתוארו לעיל לצד מיתוס פילומלה פותחים פתח לדיון נרחב בכיוונים שונים אודות יצירתה של שני, עובדת סוציאלית בעברה שטיפלה במשפחות במשבר ובנשים שנפגעו על ידי בן משפחה או תוקף אחר, ואמנית שמעשה הרקמה עומד במוקד יצירתה. 

בנוסף לדימויי הנשים, עבודות הרקמה של שני, במיוחד על מצע של חולצות לבנות, עמוסות בדימויים אמורפיים, נאיביים משהו, וכיתובים רבים. לעיתים אלו הם משפטים שנהגו על ידה, ולפעמים ציטוט של שירי משוררים. החולצות הלבנות הן חולצות משומשות שנלבשו בעברן באירועים, חגיגות, חגים וטקסים. 

מכיתובים אלו עולים לעיתים קרובות הקשרים לתקיפה ופגיעה מינית, הגם שביצירתה של שני קיימת כאמור דואליות בין התייחסות פואטית אל הנשיות, לבין הצגת הצד הפגיע של נשים והיותן מועדות לניצול.  אבקש להציג להלן קשר בין הכיתובים, הדימויים המופשטים ודימויי הנשים, ולהציע שיצירתה של שני היא מעין הרחבה של מילותיה של פילומלה, וכפי שאומרת באופן מטאפורי כותרת התערוכה – "ככל שיותיר לנו החוט". 

לצורך הדיון הנוכחי יוגדר המסר שיעלה מן העבודות – "המסר הפילומלי". בעבודות מסויימות, מסר זה הינו מובהק ובהיר, ובאחרות, הוא נרמז ומעורר למחשבות ולהרהורים נוספים.

עבודה בה מופיע מסר פילומלי מובהק הינה כתונת נשית לבנה בעלת כתפיות, שהינה למעשה שמלת כלולות משומשת בה ניכרים שיני הזמן, ובה כתובת באנגלית שתרגומה: "הכאה אינה אהבה, התעמרות אינה אהבה, השפלה אינה אהבה, מעקב אינו אהבה, קנאה אינה אהבה, שליטה אינה אהבה". מערכות יחסים המכונות  passive-agressive, אשר מתאפיינות בדומיננטיות אלימה מצד הגבר, נתפסות לעיתים ברמה הפופולארית כביטוי לאהבה. האמנית קובעת בעבודה זו במפורש שהתעמרות באשר היא, אינה ביטוי לאהבה. 

בהקשר זה יצויינו המיתוסים הקלאסיים אודות חטיפות נשים, כדוגמא מובהקת למעשי תקיפה אלימה המתוארים באמנות ברוך המבטל את האלימות הכרוכה בהם. מיתוס לדה והברבור למשל, המספר אודות נערה בשם לדה שפותתה על ידי זאוס המחופש כברבור, מתואר באמנות באופן מרוכך ומעודן, כך שמי שלא בקיא בסיפור המיתולוגי עשוי לחשוב שמדובר בנערה המלטפת ברבור, ולא בחטיפה אלוהית שמשמעותה יחסי מין כפויים. במיתוסים אחרים מרוכך המעשה האלים בכך שתוצאתו הולדת גיבור: במיתוס דנאה למשל,  נכלאה הנערה דנאה בכלא בשל חששו של אביה מפני נבואה לפיה הצאצא יהרוג את אביו. האל זאוס חדר לכלאה של הנערה בתחפושת של גשם זהב, וכך היפרה אותה. לפי התפיסה העתיקה, לא ניתן לחמוק מן הגורל (moira), ואכן, פרסאוס, בנה של דנאה, הרג לבסוף את אביו. 

חטיפות נשים במיתוס ובאמנות העתיקה פורשו כסמלים מטאפוריים לקולוניזציה וכיבוש; או כביטוי לתשוקתן של נשים, שמעמדן היה נחות בעולם העתיק, להיחטף על ידי בן אל או גיבור יפה תואר. לחטיפות נשים גם משמעות דתית, בהיותם ביטוי לתפיסה אפלטונית על פיה בן האנוש משתוקק ונכסף להיאסף על ידי האל ולהתמזג עמו. חשוב להדגיש, שבכל מקרה, המשמעות הכללית היא פוליטית, כיוון שגם הדת מנוכסת על ידי המדינה. והנה, למעשה, מדובר בשימוש בגוף האישה ובמהותה לצורך שליטה גברית. 

ההתמודדות עם תוקפנות גברית באה לידי ביטוי בעבודת רקמת נוספת של שני ובה כתובות על שמלה בצבע בורדו. הכתובות מופיעות בין מוטיבים מופשטים דגמיים – עיטוריים בעלי אופי פסיכדלי ואף נאיבי. דימויים אלו צפים כמו הבזקים מתוך חלום או סימום, כמעין ביטוי לתחושת מחשבות המתערבלות זו בזו והבלבול בו שרויה קורבן התקיפה. הכתובות הן משני סוגים. מחד, קשות, כגון כתובת באנגלית שמשמעותה: "כל אלימות כלפי נשים נובעת מחוסר כבוד". וכן – "איך, עד מתי…", או המילה המפורשת – "פחד". 

מאידך, מופיעים שירים נאיביים, כגון שיר קצר של לאה נאור: 

"כשהדרך נגמרת, מתחיל איזה שביל. כשהלילה נגמר, הבוקר מתחיל. יש תמיד יום מחר לכל יום שעובר, כל חלום משומש מחליפים באחר […] סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר". 

וכן, כתובת באנגלית שמשמעותה: "אם את רוצה להביא שמחה לעולם, לכי הביתה ואהבי את משפחתך".  או: "מה היית עושה אם לא היית מפחדת?"

ניתן לראות דיכוטומיה זו בין הכיתובים לצד הדימויים המופשטים הנאיביים, כביטוי לתחושת הבלבול שמאפיינת קורבנות אונס. מתוך כך, לעיתים הנאנסות עצמן אינן יודעות להבחין בין טוב לרע.

ביטוי אופייני מובהק אחר לבלבול הוא שיתוק הננסך על הנערה הנאנסת, כך שהיא אינה יכולה להתנגד. אי ההתנגדות עשויה לנבוע מהלם וחוסר אונים, ואף ניסיון רגשי להתנתק מן המצב. 

דוגמא מובהקת למקרה מסוג זה (בין רבים אחרים) הוא האונס בשומרת, שזעזע את החברה הישראלית. הנאנסת, כפי הנראה, לא גילתה סימני התנגדות מובהקים, ובמשפט הראשון בשנת 1992 זיכה השופט מיכה לינדנשטראוס את הנאשמים מחמת הספק, כביכול. השופט הטיל ספק בשאלה האם הנערה הביעה התנגדות למעשה או לא. בקביעה זו הוסיף השופט חטא על פשע, כיוון שלא נטל בחשבון כלל את האפשרות שהנערה בת הארבע עשרה וחצי בלבד היתה מבולבלת מאוד, לקתה בהלם וחוסר אונים, לא הצליחה בשל מצבה להביע התנגדות, ויתכן שהיא עצמה אף לא ידעה להבחין בעובדה שמבוצע בה פשע נורא. יתירה מזאת, הפשע הוא בכל מקרה של הנאשמים, ללא כל קשר ליכולת ההתנגדות של הנערה, היות שביצעו מעשה בכוח ובאלימות קשה. מקרה זה מהווה דוגמא להתייחסות הלקויה של החברה לעניין האונס, עליו מבקשת שני להצביע ביצירתה. 

שני, אשר הזדעדזעה מסוגיית האונס בשומרת, צירפה את מילות שירו של יהלי סובול "כל החבר'ה", שנכתב בהשראת מקרה זה. מילות השיר כתובות על הקיר בכתב יד כחלק מהתערוכה, כסוג של רדי מייד.

לדימויים המופשטים הנערמים בחלק התחתון של השמלה בבורדו עשויה להיות משמעות נוספת – אלו עשויים לסמל את הטראומה המצטברת ונערמת לאורך שנים, אשר מעצבת את אישיותה של המותקפת, מתקבעת בעצם הווייתה, ותבוא לידי ביטוי בכל צעד ושעל בהמשך החיים. 

חולצה רקומה נוספת עוטה את הטקסט (חלקו, בתרגום מאנגלית): "זה לא משנה עד כמה אנחנו חזקות. טראומה תמיד מותירה צלקת. זה מלווה אותנו הביתה, משנה את חיינו […]".

גוף עבודות אחר, של חולצות לבנות שנרקמו בערב רב של כיתובים ודגמים דקורטיביים ילדותיים משהו, מעבירות את המסר הפילומלי בדרכים שונות. 

לובן החולצה קושר אותה עם בתולין, אשר מופרעים על ידי מסכת הכיתובים והדימויים, מעשה חולין שמפר את בתוליה, כמעין חדירה לאינטימיות ולפרטיות. כך למשל בחולצה לבנה עם כיתובים שחורים המהללים את החולצה הלבנה עצמה, וכמטאפורה, את הבתולין, באופן מוגזם שהופך לחודרני. 

על פריטי לבוש כגון מקטורן, ז'קט של ילדה, שמלות, קומבניזונים וחולצות רקומים טקסטים המעידים על מחשבות, שברי מחשבות, ביטוי כאב וחרדה, לצד ביטויים נאיביים ודימויים דקורטיביים צבעוניים, חלקם ילדותיים, וחלקם אמורפיים.  
בז'קט לבן של ילדה בו רקומים דימויים צבעוניים ילדותיים הופכים הכיתובים למשפטים קטועים, כגון: 

"ככל שיותיר לנו החוט", "ככה סתם ללא סיבה", "מכה מתחת לחגורה", "מבוסס על סיפור אמיתי", "הגוף נותן אותותיו". כיתובים אלו מבטאים חרדה וכאב העומדים בקנה אחד עם המסר הפילומלי. הכיתובים מפוזרים לצד דימויים ילדותיים, חלקם מופשטים וחלקם פיגורטיביים, שלמעשה, הינם קשים ואינם נאיבים כלל. 

תחושת הגודש והעומס מתעצמת בשמלה רקומה בצבעוניות הנשלטת על ידי הצבע הירוק. הגודש לכשעצמו עשוי לסמל את עומס הרגשות בנפשה של המותקפת. הדימויים הם בעלי אופי ילדותי, וביניהם ניתן להבחין בגוף סכימתי של נשים עירומות, ילדות, דמות גברית, דימויים פסוודו-אורגניים, יצורים דמויי אמבות, ודימויים אמורפיים. דימויים ילדיים אלו עשויים להיתפס כביטוי להישארות בזמן אחר, שהופרע על ידי תקיפה; וכן כביטוי לאי יכולת לבטא מחשבות באופן בהיר. הכיתובים המופיעים מדי פעם עשויים להעלות מחשבה ולהזכיר את ניסיונה של פילומלה או של נשים שהותקפו לעצב את מחשבותיהן באופן מוגדר בכדי לבטא את סבלן. 

נדמה, ששני עוסקת ביצירתה במצבן של אותן נשים כפילומלה, שאיבדו את כושר הביטוי והיכולת להמחיש את שעברו. 

נשים רבות לאין ספור עברו ניצול, תקיפה ואלימות מינית. לעיתים מדובר בניצול קל, שכמעט ולא ניתן לזהותו כאלימות, אולם גם מעשה זה מותיר צלקות בנפש האישה. נשים רבות מעולם לא שקלו אף לדווח אודות מעשה ניצול או אלימות שנעשה בהן, והן שומרות זאת בסוד כל ימי חייהן.

הבנת העובדה שנשים רבות נושאות צלקות אלו בנפשן ואין ביכולתן מסיבות שונות לבטא את שעברו, תהיה בבחינת צעד נוסף לקידום המודעות למצבן של נשים שעברו תקיפה מינית, ולשיקומן. 

לסיכום, יצירתה של שני נעה בין תפיסה מעודנת ופואטית של דמות האישה וזיהויה עם מעשה הרקמה באופן המעלה בזיכרון הקשרים מיתולוגיים, לבין עיסוק בחיפצון האישה והיותה אובייקט לניצול; או במילים אחרות, בין החדווה והעונג מגוף האישה לבין המודעות לכאב שבניצולו. שני מבקשת להפנות זרקור אל מצבן של נשים ומעמדן בימינו אלה, במאה ה- 21, כאשר מאבקן והצורך להשמיע את קולן עדיין אינו מובן מאליו. השכם והערב אנו עדים/עדות לקלות הבלתי נסבלת בהטיית הדין ובחוסר הבנת הגופים המחוקקים והשופטים; כאשר נשים שהינן קורבנות לפגיעה נפשית וגופנית אינן זוכות ליחס הראוי, אלא לטיפול גס ואף בוטה על ידי עולם שנשלט עדיין על ידי רוב גברי והינו רדוף דעות קדומות. 

נדמה, שהמסר בתערוכתה של שני "ככל שיותיר לנו החוט" הוא כפול: הציווי להבין את סיפורה של פילומלה כארכיטיפ למצב אופייני לאלו מבין הנשים שמצאו עצמן במצב בו הן מסוגלת לשלוח חוטים בלבד על מנת להמחיש את שעברו; ולצד מסר זה, מניעת חיפצון האישה תוך שמירה על ההתענגות מיופיה, בבחינת כל אישה אלה היא.