פנטזיה על נושא אורבני

"רורק ניגש אל השרטוטים שלו […] כולם היו תרשימי בניינים שכמותם לא נבנו מעולם על פני האדמה […] המבנים נראו פשוטים, כמעט סגפניים, ורק מבט בוחן היה מגלה כמה עבודה הושקעה בהם, כמה מסובכת היתה השיטה, כמה גאונית היתה המחשבה שיצרה את הפשטות הזאת. הבניינים לא היו קלאסיים ולא גותיים. הם גם לא היו רנסאנסיים. הם היו רק הווארד רורק"   

מתוך: איין ראנד, "כמעיין המתגבר"

 

"מה רוצים ממך, גלוסקא? את יפה! יפה מסוגך. אמרו לך אפילו שאת דומה למישהי שדומה לשחקנית קולנוע. שתי פסיעות של דמיון בינך לבין היופי, האהבה, האושר […]" 

מתוך: חנוך לוין, "פנטזיה על נושא רומנטי"

 

 

מתבוננים אנו בנוף העירוני סביבנו ורואים בניינים, בניינים , בניינים…

הארץ מתמלאה בגושי אבן, פלדה ובטון הכולאים חלל שמיועד למגורים ותעסוקה. איזורים עירוניים שלמים נבנים מעל פרדסים שנעקרו ומטעים שהושמדו, והופכים לאיזורי חדרי שינה.

בני האנוש כלואים בתוך מגדלים מתנשאים, אשר הנוף הנשקף מהם הוא של בניינים נוספים,  ועוד ועוד. ים של בניינים…

עומס זה מעלה תהיות: מי הם אלו הקובעים כיצד יראה נוף חיינו? עד כמה מתכנני המרחב האורבני כבולים במתכונות שבלוניות, ומקובעים בדגמים שגורים לעייפה?  האם יש בידיהם יכולת לצקת אופי מקורי ולתת ביטוי לסגנונם האישי בתכנון המרחב הציבורי? האם סגנון זה יקלע לטעמו של הציבור ויתקבל על ידו? מה בין סגנון אישי למילוי צרכים פונקציונליים? וכיצד סגנון אדריכלי ועיצובי מקורי עשוי לתרום לחיי הציבור הרחב? ושאלות נוספות.

היצירתיות המקורית והאישית והפער בין הפוטנציאל למימוש בתכנון המרחב האדריכלי העירוני, הם הנושאים העומדים לדיון במוקד תערוכה זו, שכותרתה נוטלת השראתה מכותרת מחזה מאת חנוך לוין.

בעולם שמתאר חנוך לוין, השגרה האפרורית היא מנת חלקם של רוב בני האדם; ואילו היופי, האושר והאהבה הם תמיד נחלתם של רמי מעלה השרויים בהוויה קיומית אחרת, ואינם בהישג ידו של האדם החי את ההוויה הריאלית. לא רק זאת, אלא שהניסיון להיאבק בהחמצה ולממש את החלומות מסתיים בנפילה ובמפח נפש, ואף בהעדפת המוות על פני החיים חסרי התכלית.

ברומן "כמעיין המתגבר" של איין ראנד לעומת זאת, מתעקש הגיבור המרכזי האדריכל הווארד רורק על פיתוח סגנונו האישי, כלומר על מניעת ההחמצה ומימוש הפוטנציאל, ההשראה והכשרון בהם ניחן. עם זאת, רורק משלם מחיר יקר על שאיפותיו אלו, היות שהוא יוצא חוצץ כנגד הסגנונות המקובלים והשגרתיים הנלמדים באקדמיה לאדריכלות, ממנה הוא אף נזרק. בעוד חברו לספסל הלימודים פיטר קיטינג מסיים את לימודיו בהצטיינות ומוצא חיש קל מקום עבודה יוקרתי, הרי שהווארד רורק חווה מעברים ממקום למקום, היעדר מקום עבודה, והתנכרות כלפי יצירתיותו וכשרונו. עם זאת, אין הוא מוותר, ולאחר מסכת ארוכה ונפתלת הוא זוכה בסופו של דבר להכרה הממסדית ולמימוש רעיונותיו.

הטווח שבין ההליכה בתלם והימנעות ממתן דרור למחשבה המקורית לבין הראייה למרחוק, השאיפה למימוש רעיונות נשגבים, וכן המחיר המשולם תמורת המימוש – כל אלו באים לידי ביטוי ביצירתם של האמנים/ות המשתתפים/ות.

עבודותיה של אסנת יהלי סרבגילי מתמקדות בתיאורי מבואות של בניינים – בתי מגורים או משרדים. הקירות של מבואות אלו מחופים בשיש בוהק וכך משדרים אווירה של יוקרה, רשמיות וניכור. מסדרונות אלו אינם מתאפיינים במקוריות עיצובית, וזוהי למעשה אסתטיקה המבוססת על מתכונת קבועה ומוסכמת. האמנית מתמקדת במקטעים של חללים אלו, כך שהיא כביכול מאפשרת מבט סלקטיבי וצר לעברם. זאת, ובנוסף לכך גווני האפור והבז' השולטים, יוצרים תחושה של חזרתיות מונוטונית שגרתית ואפרורית והיעדר יחוד. שגרתיות עיצובית זו זועקת כביכול לשינוי ולשילוב של מגע אישי ומקורי במרחב האדריכלי המצוי.

החזרתיות והמונוטוניות מוקצנת עוד יותר בדימויי המבנים התעשייתיים על בדיה של עופרי מרום. מבנים אלו מעלים בזכרון את הדגשת הבטון והשלד בסגנון האדריכלות הברוטליסטית בשנות החמישים, אשר הבליטה את הבטון החשוף והשלד של המבנה. סגנון זה כשלעצמו מאזכר אסתטיקה אדריכלית עגמומית עתיקה כגון זו האופיינית לסגנון הרומנסקי בשלהי ימי הביניים. סגנונות אדריכליים אלו מבקשים שלא ליפות את המבנה באופן מכוון ולהדגיש את קדרותו, וכך להטיל איום על המבקר. בימי הביניים היה זהו איום דתי, ואילו בסגנון הברוטליסטי של אמצע המאה העשרים זהו איום פוליטי-משטרי בעיקר במזרח אירופה. עם זאת, האמנית כמו מטשטשת את המימד המאיים בתיאורי המבנים שעל בדיה באמצעות משיכות מכחול חופשיות ושילוב גוונים אסתטי, וכך מעניקה להם מגע אישי. מגע זה הוא כמעין הצהרה אודות האפשרות להפיח רוח חיים בשגרתי ובאפור, וכך לתת ביטוי למקוריות האישית גם בתוך מגבלות של עיצוב נוסחתי ומוכתב.

הנסיון להפיח חיים בנוף האורבני השגרתי בא לידי ביטוי בצילומיה של עדן בנט המתמקדים בתהליכים המתחוללים בנוף האורבני. הצמחיה הירוקה המכסה בתים ישנים היא כמטאפורה לתשוקה להסתיר את הישן וכביכול לרענן אותו.  עם זאת, הסתרה זו היא אשליה בלבד, היות שריקבון עלול להתפשט במבנה הישן, ואילו הצמחיה עלולה להתייבש ולקמול או להיאכל על ידי טפילים מזיקים. מנוף המתנשא לשמים בצילום אחר עשוי לסמל את השאיפה לממש פנטזיות אורבניות, כאשר המיכלים שמתחתיו יסמלו את הריאליה שלא תמיד מאפשרת את מימוש הפנטזיות, ואילו עמוד החשמל המכוסה בשיח הפיקוס הוא כדימוי לניסיון להסתיר טעויות אורבניות ואף להסוות שגיאות שסיכנו חיי אדם. המציאות האורבנית שעבור רבים כלל אינה נעימה, והמחיר תמורת מימוש פנטזיות שהן לעיתים של אדם אחד בלבד מיוצגים על ידי הצילומים בהם מתוארים כלי עבודה רועשים, שברים ואיזורים מוזנחים, שלא יזכו כלל לתשומת הלב לה זוכים איזורים אחרים. מציאות אורבנית זו היא למעשה מטאפורה לשאיפה למימוש יצירה מקורית לעומת המחיר המשולם תמורת המימוש, וכן העובדה המצערת שתמיד יהיה מי שלא יוכל להשתתף בשמחת המימוש ופירותיו וישאר תמיד מחוץ למשחק.

בניגוד מוחלט למציאות אורבנית זו עומדים הדימויים בצילום המעובד של אסף גאם הכהן. הגדרת הטכניקה כשלעצמה – "צילום מעובד" – היא מטאפורית, בהיות הדימויים האדריכליים המבוססים על מבנים מציאותיים בבחינת עיבוד של פנטזיה עד לכדי יצירת הגזמה. באופן זה מועצמת עובדת היותה של האדריכלות האורבנית מעובדת אף באופן מלאכותי וגדולה ממידותיו של האדם עד לכדי יצירת תחושות של ניכור בעידן מנוכר ממילא בשל עודפות של טכנולוגיה ומידע. המבנים בצילומיו של גאם הכהן מעלים בזכרון אדריכלות קפיטליסטית המתאפיינת במבנים של גורדי שחקים נוצצים ובוהקים כתכשיטים, האופיינית למנהטן וערים רבות נוספות בארה"ב. נוף אורבני זוהר זה עלול לגרום לתחושה של אפסות לנוכח מראה מסנוור ומסחרר של עושר עצום ובלתי נדלה, שהאדם הממוצע אינו מסוגל אף להעריך או להכיל. מראה אדריכלי זה ניתן להגדיר כ- "אורבניות יהירה" אשר מתגרה באדם ומבהירה לו את יחסי הכוחות בעולם קפיטליסטי. בעבודותיו של גאם הכהן נעשה עיבוד של הצילומים עד לפירוק הדימויים לכדי יצירת תחושה של רטט או הינמסות של המבנים, וכך ניתן ביטוי לתחושת הסחרור לנוכח הסגנון האדריכלי המסנוור באופיו. עם זאת, המבנים בעבודות אלו אינם גורדי השחקים האמריקאים, אלא מבנים מוכרים בנוף הישראלי, דבר שמוביל לדיון אודות מהות ההשפעה והתקבלותה של אדריכלות עכשווית בישראל.

הגזמה ועיוות של מבנים עצומים בגודלם וגובהם עומדת במוקד עבודותיה של מאיה כהן לוי. מבנים אלו הם מגדלים המוגדרים כ- "נוף אורבני", כלומר הנוף הנגלה לעיניו של האדם הממוצע. מגדלים אלו עצומים ממידתו של האדם, ומעלים שוב בזכרון את הקתדרלות הרומנסקיות והגותיות שלעומתם האדם חש מוקטן וחסר אונים. עם זאת, בעוד שהקתדרלה הגותית מפתה את המבקר באמצעות ויטראז'ים צבעוניים זוהרים ומפיצי אור, האדריכלות המונומנטלית האורבנית העכשווית אינה 'ידידותית' בלשון המעטה. בציור השמן של כהן לוי מופיע המגדל העומד במוקד הנוף האורבני כמעין להבת אש ההולכת ומתגברת ונבלעת בשמים אל מעבר לקו האופק ולגבולות הציור. בשלוש העבודות בשחור לבן  בטכניקת צילום מקולף, גורדי השחקים שהינם למעשה מגדלי עזריאלי ממלאים את כל פני השטח באופן שמעצים ומשגיב אותם, ובאותה עת מקטין עד למימדי חרק את הניצב מולם, כלומר השגבתם היא במובן שלילי. נוף אורבני מעוות זה מעצים את הבדלי הפרופורציות והפרספקטיבה בין האדם לעצמים שנועדו לשרת אותו, דבר שמהווה למעשה שיבוש של ההיררכיה בין בן האנוש לדומם, וכך מגביר את תחושת הניכור הדומיננטית כל כך בחיים בעידן הנוכחי.

עיוות פרופורציות ופרספקטיבה מאפיין את עבודותיו של רענן חרל"פ, והינו בבחינת מאפיין מטאפורי בהקשרים שונים. דימוייו של חרל"פ הם למעשה צורות גיאומטריות מעץ המחוברות זו לזו בעבודת נגרות, תוך יצירה של עיוות פרספקטיבי. חרל"פ כמו מאיר זרקור על עבודת הנגרות, קרי עבודת הכפיים של אלו המקימים בפועל, בזעת כפם, את הנוף האורבני. העיוות הפרספקטיבי הוא כסמל למקומם המעמדי-חברתי של עובדים אלו ביחס למקומם של מזמיני הפרוייקטים הגרנדיוזיים, וכך מועמדים לדיון פערים עצומים אלו. עבודות אלו של חרל"פ לצד דימויי המגדלים המונומנטליים והנוף האורבני שיצא מפרופורציה, וכן האדריכלות הנוצצת שנדונה קודם לכן, מעצימות את היעדר הפרופורציה החברתית והפערים העצומים בין נותני השירות למקבלי השירות.

פערים אלו הופכים לדימויי מוטציות בעבודותיה של הילה ליזר בג'ה. הבית התמים בעל גג הרעפים כדוגמת זה השב ומופיע בציורי ילדים הופך תחת ידיה של ליזר בג'ה לדימוי אפור ומעוות כמבנה בטון מכני-תעשייתי, אשר דלתו וחלונותיו הופכים לפָּנִים בעלי הבעה בוכיה. ריבוי של דימוי זה הופך למעין נחיל בעבודות ברונזה, דבר שמתעצם והולך בעבודה מקל-קר בצבע ורוד זועק, שנדמית כמוטציה או גידול שמאיים להתפשט לכל עבר. התפשטות זו של מרחבי המגורים מאיימת על שטחים ואף שמורות טבע שמופקעים על ידי בעלי הון לצורך הפקת רווחים, פעמים רבות ללא כל התחשבות בצורך בהותרת סביבה טבעית. ההתפשטות האורבנית חודרת כמעין טפיל ומזהמת את הטבע, דבר שבתורו יפגע ביתר שאת באדם. וכך, האדם כמו כלוא בתוך כלוב זהב שהוא עצמו יצר, כציפור הכלואה בקונסטרוקציית זהב בעבודת עפרון וזהב של ליזר בג'ה: מחד, מבקש האדם לתת ביטוי לקידמה, לטכנולוגיה וליצירתיות, ומאידך מועד הוא ליפול מבלי משים למלכודת של הגזמה, עיוות פרופורציות במרחב וחדירה למרחבים אחרים עליהם עליו לשמור. האדם שרוי אם כן באופן תמידי במאבק בין התשוקה ליצור ולממש את מקוריותו המחשבתית לבין אופן המימוש ויישומו, כמהלך הוא על חבל דק, דבר שאף הוא בא לידי ביטוי מטאפורי בעבודות רישום וזהב נוספות של ליזר בג'ה.

בהשלכה לכותרת התערוכה, האדם נמצא שתי פסיעות ממימוש היופי, האהבה והאושר. השאלה היא אם יצליח לפסוע שתי פסיעות אלו, כאשר פסיעה אחת נוספת תהיה מיותרת, ותחריב את מימוש תשוקת היצירה.

 

https://www.youtube.com/shorts/KSxUkjkHDMI

 

נאוה סביליה שדה
אוצרת 
 
משתתפים: עדן בנט/אסף גאם-הכהן/רענן חרל"פ/אוסנת יהלי סרבגילי/מאיה כהן לוי/הילה ליזר בג'ה/עפרי מרום

 

ד"ר נאוה סביליה שדה
תערוכה בגלריה 51 לאמנות עכשווית מודיעין (גלריה עירונית)
2022