יש לי קופידונים בראש – סיפור קצר

Fresco depicting Cupids playing hide-and-seek, from the cryptoporticus of the House of the Deer in Herculaneum, Empire of colour. From Pompeii to Southern Gaul, Musée Saint-Raymond Toulouse
Public Domain. Author: Carole Raddato from Frankfurt, Germany
https://commons.wikimedia.org/wiki/File: Fresco_depicting_Cupids_playing_hide-and-seek,_from_the_cryptoporticus_of_ the_House_of_the_Deer_in_Herculaneum,_Empire_of_colour._ From_Pompeii_to_Southern_Gaul,_Mus%C3%A9e_Saint-Raymond_Toulouse_(16279074872).jpg

קמתי בבוקר והחלטתי לנצל את היום השמשי והיפה ולצאת למכור קופידונים. נשארו לי שניים בכלוב, אחרי שמכרתי לפני הסגר שלושה, ואמרתי לעצמי שלא יקרה כלום אם אצא למכור כעת. אחרי הכל, קופידון תמיד היה מצרך מבוקש, אוכל לומר שאני עובדת חיונית, ואף שוטר לא יוכל לסתור זאת.

התלבשתי במהירות, נגשתי אל הכלוב ולהפתעתי דלתו היתה פתוחה. הסתכלתי מסביבי, וראיתי את השניים מתעופפים למעלה, בפינת התקרה, מסתלסלים, משתובבים, מצחקקים ומתגוששים. אמרתי לעצמי – חייבים לתפוס אותם מהר ולהחזיר אותם לכלוב. הערתי את בן זוגי שישן עדיין, דבר שאני לא נוהגת לעשות, אבל לא היתה ברירה, וביקשתי ממנו שיעזור לי מיידית ללכוד את שני הלצים. הוא קם בעצלתיים, עדיין לא הבין את משמעות הדברים. בעודו מתמתח הבחנתי באחד מהם מחייך במתיקות ומתחיל לכוון חץ לעברו. צעקתי אליו – תיזהר, הוא יורה אליך, תפוס אותו! זה מה שחסר לי, שיחטוף חץ ויתאהב במישהי אחרת. בן זוגי קם במהירות, הבין את העניין, זז הצידה, והחץ נורה למיטה, בדיוק למקום בו ישן. הקופידון הנחמד צחקק והסתלסל בהנאה, ומרוב עליצות הנמיך עוף. אהובי ניצל את ההזדמנות, ובהיותו גבה קומה, שלח את זרועו, לכד את התינוק המכונף, והחזירו לכלוב. חברו ניסה לחמוק, אבל מרוב בלבול, התהפך באוויר, נחת על הרצפה, כך שלא היה קשה ללכוד גם אותו בכנפיו ולהחזירו לכלוב. הדרמה הסתיימה, ולא נותר לי, אלא לצאת ולנסות למכור את השניים.

המחיר נקבע לפי מידת המתיקות. שני אלו היו מקסימים במיוחד, ולמעשה נדירים למדי: לשניהם כנפיים שקופות, לאחד בגוון תכלת ולשני בגוון סגלגל. שניהם במידת מתיקות גבוהה במיוחד – חייכניים, שמנמנים ועורם חלק ומשיי. זה לא מובן מאליו, ונתקלתי כבר בקופידונים מרירים ולא נחמדים, שבעורם חברבורות מרוב התגוששות וכנפיהם אטומות גוון.

לא אספר מניין אני משיגה אותם. זהו סוד מקצועי, ודרושים קשרים מיוחדים לשם כך, עליהם עמלתי שנים רבות.

ובכן, יצאתי לרחוב עם הכלוב בידי, והתחלתי ללכת. השניים המשיכו להתגושש, הניעו את הכלוב מצד לצד ושיגעו אותי. נעמדתי בקרן הרחוב, בפינה סואנת בה חולפים המוני עוברים ושבים (כולנו יודעים שהסגר הזה זו בדיחה).

אישה אחת נעצרה, התבוננה בקופידונים, ואמרה בהתלהבות – "איזה יופי, כאלה עוד לא ראיתי!". היא הרימה את הכלוב כדי להתבונן מקרוב, אבל לא הבינה שיש להיזהר, ומרוב התלהבות גם פתחה את הדלת. השניים פרצו מיידית החוצה, התעופפו מעלה לשמיים, ושוב, צחקקו, הסתלסלו באוויר, התגוששו בעונג עצום, ואז התחילו לירות חצים לכל עבר.

מבין העוברים ושבים היו כאלו שהתגוננו, והיו כאלו שעשו פעולה הפוכה – הרימו ידיים לצדדים וחשפו את גופם בכוונה בכדי לזכות במנת חצים הגונה. היו שם במקרה גבר ואישה, ושניהם נדקרו כהוגן. לאחר הטלת מטח של חצים התעופפו שני התינוקות המכונפים ונעלמו בין העננים. הם שבו למקורם האלוהי. האישה שגרמה לפתיחת הכלוב ולבריחתם נעלמה אף היא, ואילו אני, לא כעסתי ולא הצטערתי כלל. בסופו של דבר, תמיד ידעתי שהם רוצים לחזור למקורותיהם, ובסתר לבי היה לי מעט צר עליהם. סגרתי את הכלוב, השפלתי את עיני, התחלתי לצעוד חזרה לביתי, ורק קיוויתי, שאותם אלו שנדקרו, לא יתערבבו בהמולה שנוצרה וילכו לאיבוד, אלא ימצאו אחד את השני.

כל הזכויות שמורות לנאוה סביליה שדה