"בכחנליה" – אסד עזי

"בכחנליה" – אסד עזי, גלריה נ & נ אמן, תל אביב, אפריל 2013

• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 

"הוא מפרש לאלים את מעשי בני האדם ולבני האדם את מעשי האלים; ומעביר לאלה את בקשותיהם וקורבנותיהם של אלה, ולאלה את מצוותיהם וחסדיהם של אלה" (אפלטון, המשתה, בתרגום מרגלית פינקלברג, תל-אביב, 2001, פסוק 202)

יצורים שחציים אדם וחציים חיה מאכלסים את בדיו של הצייר אסד עזי במקבץ העבודות המוצגות בתערוכה זו. יצורים אלו מחוללים במעבה יער פראי, מטפסים על עצים ומציצים מבעד לענפיהם אל עבר זוגות חבוקים או מחוללים בהתלהבות בחיקו של טבע פורה. יצורי כלאיים אלו, סאטירים או פאנים מיתולוגיים, מגלמים בהוויתם את התשוקה לחיבור בלתי אמצעי של האדם עם הטבע. אסד עזי, צייר חברתי-פוליטי, אשר הצהיר: "אני לא חושב שצריך, כמו מאטיס, לצייר דגים במים תכולים כשמסביבך האדמה בוערת. צריך עכשיו לצייר את גרניקה של פיקאסו", מעלה במכחולו יצורים היברידים מיתולוגיים וזוגות הדוניסטים הרוקדים בשחרור ואקסטזה בלבו של אחו מוריק, בעיצומה של חגיגה דיוניסית-בכחנלית. כלום שינה עזי את תפיסתו האמנותית? האם שאלות של זהות וזכרון חדלו להעסיקו? בכחנליה הינה חגיגה פראית שנערכה כחלק מפולחן דתי לכבודו של דיוניסוס, אל היין ופורקן החושים. בכחנליות תוארו בציורי כדים עתיקים ובציורי קיר כדוגמת החדר האקספרסיבי בווילה של המיסטריות בפומפי, ובמרכזן יצורים דיוניסיים כגון סאטירים, בכחנטות (מאינדות) ופאנים בעיצומה של הוללות וריקוד פרוע ואקסטטי. אוריינטציה קלאסית ועיסוק בנושאים מיתולוגיים כגון לדה והברבור, ונוס ועוד, קיימים ביצירתו של עזי מזה שנים והוצגו בתערוכות שונות. עזי מגדיר את שאיבתו מן הקלאסיקה כ"הליכה אל המעיין, ללא מתווכים… לא מים מיובאים בבקבוקי פלסטיק". הליכה זו אל המעיין הינה מטאפורית וריאלית באחת. תערוכה זו מתמקדת בדמותו של היצור ההיברידי, אשר כמו פלש אל תוך בדיו, ומעלה שאלות שונות: מהי טיבה של הבכחנליה ביצירתו של עזי? וכן, כיצד ניתן לפרש דימויים אלו על רקע מכלול יצירתו? בעולם הקלאסי הופיעו בשפע דימויים היברידיים כגון סאטירים, קנטאורים ופאנים על גבי ציורי כדים. הסאטירים, יצורים בעלי גוף אנושי, אוזניים חייתיות, זנב ופרסות סוס, שרויים באופן מתמיד במצב פראי: הם שותים יין טהור בלתי מהול במים, רוקדים באקסטזה בעת הילולה דיוניסית ורודפים בתשוקה בלתי נשלטת אחר הבכחנטות, מעריצותיו של האל דיוניסוס. הפאן הוא יצור שפלג גופו התחתון כשל עז, ולכשעצמו אל היערות, אשר כוחו האדיר כאל טבע ופוריות מתואר בפואמה "דפניס וכלואה" של הסופר היווני לונגוס. התנהגותם של יצורים פראיים אלו עמדה בניגוד גמור לעקרון המתינות (Aidos) אליה היה האזרח היווני מחוייב, כפי שהוגדר על ידי מספר חוקרים צרפתים. חוקרי אמנות עתיקה כגון גיא הדרין (Guy Hedreen) ופרנסואה ליסרג(Francois Lissarague) אף חידדו והטעימו, כי דמותו פורקת העול של הסאטיר שיקפה למעשה פנטזיות מיניות גבריות בעולם העתיק. בהיותו כזה, נקשר הסאטיר עם ביטויי האחרוּת, והוא משקף את החריג והשונה בעולם בו לעקרון המוצא והגזע חשיבות מהותית. השונה, האחר, החריג והזר – נושאים אלו הינם חלק בלתי נפרד מן השיח הפוסט-קולוניאלי בעידן העכשווי. הסאטיר והפאן הופכים ביצירתו של עזי לדימויים המסמלים את החריג והזר בעולם הפוסט-מודרני; וברובד נוסף, "עקירתם" מן העולם התרבותי אליו הם משתייכים ושתילתם בציור עכשווי, מהווה לכשעצמה מטאפורה לאחד המאפיינים החשובים והבולטים ביותר בעולם הפוסט-קולוניאלי. כיצורי כלאיים, אין כמו היברידים אלו בכדי לסמל את הגבולות הלא ברורים בעולם זה, הריאליים כמו התרבותיים גם יחד. דיון זה יהפוך נוקב עוד יותר במקבץ עבודות נוסף בתערוכה זו, שבמרכזן דימויים אוריינטליים: הערבי, לעיתים מלווה בגמל, אשר פונה לעבר נערה בבגד חושפני, הנראית כרקדנית בטן. דימויים אלו מאזכרים את ציוריו של נחום גוטמן משנות העשרים בהן מופיע הערבי כדמות שורשית הנקשרת בעבותות אל הקרקע ונופיה של ארץ ישראל. ביצירתו של אסד עזי, במרחק שנות דור מיצירתו של נחום גוטמן, מזדקרת הופעתו של הערבי כדמות שורשית, הקשורה לאדמת הארץ, אולם לאחר שהפך למיעוט, וכך זר על אדמתו שלו. רפרור זה ביצירתו של עזי הופך את המבט המוקסם ב"מסתרי המזרח" של גוטמן למבט חברתי-פוליטי. הזוג האוריינטלי חוזר ונשנה בציוריו של עזי: הערבי ורקדנית הבטן; וכן דמותו של האמן עצמו כמעין סאטיר מזוקן, אשר מחולל בהתלהבות בכחית מסביב למדורה בלווייתה של בת זוג מיסתורית העטויה שמלה כחולה, שפניה אינן נחשפות לעיניו של הצופה, והיא כבכחנטה נלהבת. היער האפל בו הם מחוללים, כמו גם המטע הפורה בו שרויות דמויותיו ההדוניסטיות האחרות של עזי, יעלה אף הוא לזכרון את "הפרדס הקסום" של נחום גוטמן, גן העדן עלי אדמות, מוקד של פנטזיה אירוטית, כפי שהוגדר על ידי האוצרים גדעון עפרת ויואב דגון. עזי מעלה באמצעות יצירת פנטזיה זו דיון מחודש בשאלה – מהי אמנות ישראלית? עזי, דרוזי יליד שפרעם החי ויוצר בתל אביב, יתום צה"ל המזדהה עם החברה הערבית והפלסטינית, תלמיד של אמנים ישראליים, מבקש ליצור הגדרה מחודשת לגבי שאלת צביונה של האמנות הישראלית, במקום בו שאלות של זהות ושייכות הינן חלק מן ההוויה היומיומית. עזי חוגג למעשה את חריגוּתו שלו, מתוך תחושה כי החריגוּת, הפליטות ומצב העקירה הפכו לחוויה קיומית קבועה. חוקר הספרות ואחד מאבות הפוסטקולוניאליזם אדוארד סעיד, סיכם תחושה זו בפסקה האחרונה של ספרו "עקור – לא מזרח ולא מערב" במילים: "עם כה הרבה צלילים צורמים בחיי, למדתי להעדיף, למעשה, להיות לא לגמרי בסדר ועקור מן המקום". סעיד אף מגדיר את העקירה כ"צורה של חירות". כמצב קיומי קבוע, לא נותר אלא לחגוג אותו ולחוותו מתוך השלמה ומיצוי, כסיבת הקיום עצמה (Raison d’être). מהי, אם כן, סיבת קיום זו? במרכזן של שתי עבודות נוספות של עזי, אשר הינן יחודיות אף בתערוכה זו, נראים שני יצורים היברידיים בעלי זנב ופרסות סוס. הזוג האחד מופיע על רקע כחול עמוק, אותו יצר האמן תוך יציקת הפגמנט עצמו על בד הציור. דמות האישה בעבודה זו הפכה תכולה לגמרי. הזוג השני מופיע על רקע אדום חושני, בו הוא עצמו נטמע והאדים אף יותר מצבע הרקע. במסורת של תולדות האמנות, נתפס האדום כמיצג ארציות וגשמיות, ואילו הכחול כמיצג רוחניות והתעלות. שפה אמנותית זו של עזי משקפת באופן מובהק את החוויה הבכחנלית המהותית ביותר: במהלך הבכחנליה נעקר המתקדש מזהותו הרגילה והופך לאחר. האדם מתאחד עם חוויה אלוהית והופך "אנ-תאוס" (anteos), כלומר – "מכיל את האל". חוויה זו הינה מצב המכונה "אנ-תאוסיאסמוס" (enthusiasmos) – התלהבות שמקורה בחוויית הכלת האל. חוקרים כגון ז'אן לואי דוראנד (Jean-Louis Durand) ופרנסואז פרוטיסי-דוקרו (Francoise Frontisi-Doucroux) הגדירו את היצור ההיברידי והפראיות הקשורה בו כמסמל חציית גבולות מטאפיזיים. הסאטיר הוא בחזקת התגלמות של הנשגב והאלוהי, והחוויה החייתית והפראית הינה אמצעי להתאחדות עם האלוהי, כפי שניסח ההסטוריון מרסל דטיין (Marcel Detienne), והובע על ידי פרידריך ניטשה במילים: "המתנבא הדיוניסי ראה עצמו בבחינת סאטיר, ובבחינת סאטיר הוא הביט בפני האל, משמע בגלגולו הוא ראה חזיון חדש מחוצה לו…". הסאטירים, כמו ארוס, הינם מתווכים בין האדם לאל, ובין האנושי והאלמותי לנשגב ולנצחי; וכפי שמציין החוקר קלוד בראר (Claude Berard), לסאטיר היכולת לחרוג מן ההוויה הפיזית ולהתחבר באמצעות חוויה של אקסטזה רוחנית עם האלוהי והנשגב. עזי מגדיר עצמו כ- "פולחניסט מודרני", ואת פעולת הציור כפעולה של ריקוד אקסטטי וחוויה מיסטית, ואכן, הריקוד הבכחי של המתקדשים בפולחן דיוניסוס התאפיין בהשלכת איברים מתוך שחרור מוחלט. החירות על הגוף נתפסת בעיני עזי כביטוי לחירות הרצון ושחרור מעוּלם של כבלים חברתיים. האחרוּת, היא זו שנחגגת, אם כן, בחגיגה בכחנלית זו; ונדמה שאולי דווקא החריג, השונה והאחר, הוא הדומיננטי והמשמעותי בעולם פלורליסטי, גלובלי, אחוז תזזית ומשתנה ללא הרף, השרוי בבכחנליה מתמדת. ד"ר נאוה סביליה שדה

גלריה נ & נ אמן, תל אביב מאי 2013