ג'יבריש אני מדברת אליך

 בתיה שני, עבודות רקמה

 

 

"וְהִיא שָׁם שׂוֹרֶרֶת בְּקוֹלָהּ הֶעָרֵב, עוֹשָׂה בְּמַטְוֶה שֶׁל-זָהָב, עֲסוּקָה עַל-נוּל הָאֲרִיגָה"  

הומרוס, אודיסיאה, בתרגום שאול טשרניחובסקי, פרק 5 שורה 30

 

"השפה הקלסית קרובה הרבה יותר משאנו סבורים למחשבה שמוטל עליה לבטאה; אך אין היא מקבילה לה; היא אחוזה ברשתה וארוגה במארג עצמו שהיא פורשת. לא תוצר חיצוני של המחשבה אלא המחשבה עצמה".   

מישל פוקו, המילים והדברים, בתרגום אבנר להב, פרק רביעי

 

 

הקשר בין המילים, השפה, הפיוט והשירה למלאכת האריגה, הרקמה והתפירה הוא עתיק יומין, כפי שניתן להיווכח מן הציטוט מהאודיסיאה אודות מלאכתה של הנימפה קליפסו, ומדבריו של פוקו (Michel Foucault).

מלאכת האריגה הוקבלה עוד על ידי משוררים כהסיודוס ופינדרוס בעולם הקלאסי למלאכת מארג המילים של המשורר. מילותיו של שיר, כמו רקמה, רקומות וארוגות. מטאפורה זו קיימת גם באטימולוגיה של המינוח 'רפסודיה' (Rhapsode), שמשמעותו – "זה התופר שירים". המשוררים הסיודוס והומרוס זוהו כרפסודים (Rhapsodes), ומושג זה מרמז לכך שמיומנותם של המשוררים נובעת מיכולתם "לתפור" מילים לכדי שיר חדש, וכן "לשוט" במרחבי השפה, כמו הספן השט במרחבי הים. קשר זה עולה באופן מיוחד במינו מעבודות הרקמה של בתיה שני.

 

 

במוקד עבודה ששייכת לקבוצת עבודות רקמה בצורה מעוגלת רקומה המילה connect, בעוד הצורה שמקיפה את המילה מורכבת מחלקיקים, כמעין פסיפס. הצורה הנוצרת מחלקיקים אלו מזכירה במראה את צורת המוח, ומסביבה מסגרת מעוגלת העשויה ממעין רשת רקומה בעלת קצוות אמורפיים. הרשת יוצרת תחושה של התפשטות, כאילו יכולה היא לצמוח יותר ויותר. המראה הכללי של רקמה זו מזכיר מעט צורה של תא, כלומר רקמה אנושית, וכך המשמעות המטאפורית והדימוי הקונקרטי אחד הם – מעשה רקמה כדימוי של רקמה אנושית.

 

 

הקומפוזיציה הכללית של הרקמה היא מרכזנית, היות שבמוקד ניצבת המילה- connect. מאידך, הצורה הפנימית העשויה מחלקיקים היא ריזומטית, כלומר נטולת מרכז, וכך גם הרשת שמסביבה. באופן זה נוצר שילוב מיוחד במינו בין מרכזניות להתפשטות בו זמנית. המילה – connect, כלומר – לחבר, כמו מבטאת את החיבור שבין החלקיקים, והחיבור שיוצרת הרשת מסביבם, ובאופן ליטרלי, המילה מייצגת מחשבה שכמו נרקמת במוח האנושי, והתפשטותה כרקמה של מחשבות. אופן התבוננות זה על העבודה עומד בקנה אחד עם דבריו של פוקו: "המילים קיבלו את התפקיד ואת הכוח לייצג את המחשבה". מאידך, שואל פוקו: "האמנם הלשון משוכללת יותר כאשר היא ניחנת בהטיות או במערכת של מילות יחס? האם עדיף שסדר המילים יהיה חופשי, או שמא מוגדר בקפדנות?", וכן קובע: "…ובתוך כך, השפה נעשית בלתי נראית או כמעט בלתי נראית". ואכן, המילה הבודדה connect מכילה ומתמצתת את משמעות הדימוי שמסביבה הנדמה כמוח אנושי, וכך מייצגת את המחשבה העולה מן המוח האנושי.

 

 

דבריו של פוקו נוגעים אף לעבודה נוספת שבמרכזה דימוי העשוי ממערכת רשתית של מעין תאים, ואשר מזכירה אף היא מוח אנושי, ואשר מלווה בכתובת הרקומה – "לי כל תך נושא מזכרת". מילים אלו הן פרפרזה על מילות השיר "רותי" של חיים חפר – "לי כל גל נושא מזכרת". בהיות שירו של חפר שיר אהבה, זיכרון וגעגוע, נושאות מילותיה של שני אף הן קונוטציה זו, וכך "כל תך" הוא מעין תא המכיל געגוע וזיכרון. באופן זה, תכי הרקמה היוצרים את הדימוי של תאי המוח נושאים בקרבם את המחשבה והגעגוע, אשר מעוגנים במחשבה הנרקמת. הרקמה, המחשבה והמילים הופכים, אם כן, לאחד, ובמילותיו של פוקו כדלעיל – "השפה נעשית בלתי נראית או כמעט בלתי נראית".

 

 

כתובת בעבודה אחרת נשענת אף היא על מטבע לשון: "רוקמת את עצמי לדעת", על משקל הביטוי ההלכתי – "מאבד עצמו לדעת". החלפת הפועל 'לאבד' בפועל 'לרקום' משנה לחלוטין את משמעות המשפט המקורי, ולמעשה הופכת אותו על פיו: המשמעות ההרסנית הטמונה במילה 'לאבד' מפנה מקומה למשמעות יוצרת ומחיה. הדימוי עצמו הניצב מעל לכתובת נראה כהפשטה של דימוי אנושי בעל ראש דמוי פרח וגוף בעל עמוד שידרה, אשר ניצב מעל חומה המקבעת אותו. הראש הרקום כמעין פרח עשוי להוות מטאפורה לרעיונות הפורחים ושופעים, בעוד הגוף בעל השידרה המקובע באבנים הוא כעיגון המחשבה בכללים ועקרונות. מטאפורה זו תואמת את המילים הרקומות מתחת לדימוי, שכן פעולת היצירה – הרקמה ("רוקמת את עצמי") מבוססת על ידיעה ("לדעת"). בהקבלה, מעשה היצירה נתפס במחשבה העתיקה כנובע מן היצירתיות של האל דיוניסוס, המעניק את החופש היצירתי, החירות המחשבתית, ואף מידה של פראיות הנדרשת לשם היצירה; אולם גם מן השכלתנות של האל אפולו, אשר מעניק את ההגיון והשיטתיות המעגנים את המחשבה הפואטית בכללים של מבנה וקומפוזיציה המאפשרות את קיומה כיצירת אמנות. למעשה, בהתאם לתפיסת האמנות בעולם העתיק, יצירה חייבת לכלול את שני ההיבטים – הדיוניסי והאפוליני – ולא רק אחד מהם, על מנת להתקיים.

 

 

הפריחה היצירתית מקבלת ביטוי ברקמה בה מתואר דימוי תאי המוח ההופך למעין פרח בגוונים אדומים, כשמסביבו רקמת רשת כחולה המקיפה אותו באופן היוצר תחושה של תנועה מתמדת. דימוי זה מלווה במילים – "פריחה מילולית", אשר שלובות ברקמת הרשת. הפריחה מתייחסת לדימוי המוח שהפך כעת לפרח, והוא פורח בשפע רעיונות המקיפים אותו כרשת מסביבו, וכך המשל – הפריחה הרעיונית והפואטית, והנמשל – המוח המפריח רעיונות, הופכים לאחד.

 

 

התנועה כרעיון, כדימוי, וכהלוך רוח, עומדת במוקד של רקמה המורכבת מדימויים מופשטים מעוגלים קטנים ושונים זה מזה, כמעין עולמות המתקיימים ומרחפים במרחב קוסמי, ואשר פזורים באופן שווה משקל בקומפוזיציית all over ('כּוּלית'). בין הדימויים פזורות מילים הנגזרות מן הפועל "להתעגל", אשר כשלעצמן רקומות כצורות גמישות ומתעגלות בין הדימויים המופשטים. רקמה זו והכתובות המלוות אותה היא בבחינת ביטוי מוחשי לפריחה הרעיונית והפואטית, אשר זקוקה לחופש ולגמישות מחשבתית, כאשר כל רעיון הוא כיקום בפני עצמו.

 

 

ברקמה אחרת, הדימויים המופשטים המתעגלים הופכים צפופים יותר ויותר, כך שנוצרת זרימה, כמעין מטאפורה לזרימה מחשבתית-יצירתית. במעשה רקמה זה הוחלפו חלק מן המילים במספרים, ואילו שני המשפטים האחרים שמופיעים מתייחסים למספרים: "מאחד עד מאה", וכן – "הלוחשת למספרים". בחלקה העליון של רקמה נוספת, המבוססת על שלושה דגמים רצים המבוססים על צורות גיאומטריות, מופיעות חמש סדרות של מספרים מאחד עד אפס, וחוזר חלילה, כאשר הסדרה החמישית קטועה בספרה שש. משתי עבודות אחרונות אלו עולה, שהמילים אינן מספיקות בכדי לתאר את המחשבות הנרקמות, ועל כן נעשית פניה למספרים, כאילו ביכולתם לבטא מחשבות אלו. עם זאת, הפוטנציאל הטמון במספרים הוא מאחד עד אפס, כסדרה המכילה מעצם טיבה את היקום כולו; והיות שהיא חוזרת על עצמה, אין טעם בחזרה סיזיפית, ולכן היא נקטעת. באופן זה ניתן ביטוי מוחשי לתהייתו של פוקו שתוארה לעיל – האמנם הלשון משוכללת יותר? ובהמשך לכך – האם רק ביד הלשון לבטא רגשות ומחשבות?

כאילו בכדי להשיב לפוקו, שאין צורך להיצמד ללשון לצורך הבעה, ייעשה ביצירתה של שני מכאן ואילך ויתור, הן על האותיות והן על המספרים, ומעשה הרקמה יהיה כביטוי של המחשבה החופשית, המחשבה לעצמה. 

 

 

החופש והגמישות המחשבתית באים לידי ביטוי במספר עבודות רקמה נוספות, שבמרכזן דימוי המוח, או המוח כפרח, ואשר נעדרות כיתובים. מבטו של הצופה בעבודות אלו מתמקד במעשה הרקמה עצמו, מבלי להיות מכוון על ידי מילים, ובמחשבה הפואטית שנרקמה לכדי פרח, תאי מוח, או רשת ריזומטית. באופן זה, כמילותיו של פוקו – "המחשבה מייצגת את עצמה", ואינה זקוקה עוד לשפה. מוטיב המעגל והעיגוליות דומיננטי בעבודות אלו, וניתן לראות בו צורה המבטאת תנועה מחשבתית וחשיבה יצירתית בלתי פוסקת. במוקד אחת מעבודות אלו ניצבת רקמת המוח, הן כרקמת תאים אנושיים והן כרקמה מוחשית, בחוט שחור על גבי סדין ישן ששוליו פרומים. יש להדגיש, ששני בוחרת באופן מכוון לרקום על סדינים ובדי ריפוד ישנים, אשר מהווים עבורה מצע רווי במשמעויות. בדים אלו שימשו אותה ואת משפחתה במשך שנים, ובהם מוטבעים החיים עצמם – הרצונות, התשוקות, החלומות, ההגשמות, הניסיונות, האכזבות, הפציעות, ימי החולי, ימי האבל, ימי השמחה, האושר, העצב, והמחשבות. דימוי רקמת המוח לכאורה (שעשוי להיות גם דימוי מופשט בעיני המתבונן), רווי בהקשרים אלו, כאילו היה הוא רקמה אנושית תרתי משמע.

 

 

בעבודת רקמה אחרת מוכפל דימוי המוח תשע פעמים בצבעי חום בהיר, חום כהה ושחור, כשמסביבו רקומה רשת שחורה. הרשת כמו לוכדת את המחשבות עצמן וכך מגינה עליהן. שני עצמה מעידה על כך, שיש בה צורך לתחום דברים בתוך מסגרות בכדי להגן עליהם. ברקמה אחרת המבוססת על רשת, נעלמו דימויי המוח וכמו הותירו חלל ריק הממוסגר ברקמת חוטים גולמית. מראה זה הוא כמטאפורה למחשבות צפות נעדרות שפה, אשר מחוברות ביניהן ברשת, אשר מגינה על קיומן. בעבודת רקמה נוספת, נעלמה הרשת ונותרו רק מעגלים, שבתוכם צורות מופשטות, כמעין תווים או סימנים סתומים. נדמה כעת, כאילו השפה קיימת בתוך מעגל המחשבה, אולם שפה זו בלתי ניתנת לפיענוח.

 

 

הסימנים הסתומים או התווים יוצאים ממסגרת המעגל שהקיפה אותם, ועומדים בפני עצמם במספר רקמות נוספות. למשל, אחת הצורות המופשטות ששכנה בתוך אחד המעגלים ברקמה הקודמת, הפכה ברקמה אחרת לצורה עצמאית בגווני חום וזהוב. צורה זו מזכירה דימוי צמחי, אולם זהו צמח שאינו קיים, ולמעשה, צורה זו אינה מיועדת כלל להיתפס כצמח. ניתן להגדיר סימן זה בלשונו של בודריאר (Jean Baudrillard) כסימולקרה, כלומר דימוי שנדמה כמוכר ושמשתייך לעולם המציאות, אולם מקורו אבד. לסימן כזה יש דמיון קלוש למקור כלשהו, ולעיתים הצופה מנסה אף בכוח להעלות בזיכרונו את המקור, אולם כמובן, ללא הצלחה. סימן זה, על כן, לא ניתן לקרוא באמצעות השפה המוכרת, כך שנוצרת מעין שפה חדשה, שפת המחשבה של האמנית. לדברי פוקו, המילים קיבלו את התפקיד ואת הכוח לייצג את המחשבה, השפה מייצגת את המחשבה, ואילו המחשבה מייצגת את עצמה. הסימנים הרקומים על בדיה של בתיה שני, הם אם כן יצוג של המחשבה, אשר מייצרת כעת שפה חדשה, מקורית וחד פעמית. סימני מחשבה אלו לעיתים מתעצמים, כמו ברקמה בה הסימן הפך לדימוי אמורפי, המכיל בדחיסות ערב רב של סימנים בגווני כחול ואוקר. מקורם של סימנים אלו עשוי להיות צמחי או ימי, אולם בכל מקרה הוא מופשט ואינו ניתן לזיהוי. במוקד של רקמה אחרת, בחוט לבן על פני בד שחור, מרכיבים המוטיבים הלא מזוהים מעין אובייקט מעגלי. כעת אף לא ניתן לזהות כלל את מקורם של המוטיבים – לא כצמחי ולא כְּיַמִּי, והם קיימים כסימנים בפני עצמם. סימנים אלו בחוט רקמה לבן ממלאים גם בד שחור נוסף. מקורם של הסימנים על בד זה עשוי להיראות לעיתים כאנושי, או מעולם החי, אולם במהרה הופך מקור זה ללא רלבנטי, והמוטיבים חוזרים להיות סימנים מופשטים וחסרי מקור. הסימנים על בדיה של שני הולכים ומתגבשים לכדי קומפוזיציות קוהרנטיות על פני מספר בדים נוספים. קומפוזיציות לכידות ורציפות אלו מורכבות מסימנים בעלי מאפיינים דומים הנתונים בשורות אופקיות; או כדימויים בעלי אופי אחיד הפזורים על פני הבד, כשמתחתם סימנים המרכיבים שורה, כמעין משפט או כתובת. לכך מתווספת אף מעין בועה, המזכירה בועה שבתוכה דברים הנאמרים על ידי גיבורי קומיקס. הבועה על בדיה של שני מכילה את המוטיבים המופשטים, המהווים לכאורה את השפה המדוברת ברקמה הנתונה, שהיא למעשה שפת מחשבתה היחודית והחד פעמית של האמנית עצמה.

 

 

משמעותה של שפה זו ידועה כביכול לאמנית עצמה בלבד, כאשר עבור המתבונן זוהי שפת ג'יבריש, כלומר, רצף של הברות חסרות פשר וחסרות משמעות. כמו למען הסר ספק, מציינת שני מתחת לרקמה המורכבת משורות של סימנים, כמעין כתובת או שיר בחרוזים, את המשפט: "ג'יבריש אני מדברת אליך…". באמצעות כתובת זו חוזרת האמנית לדיבור בשפה המובנת לכולם, וכך היא מבהירה למעשה, שאין בכוונתה להשתמש ביצירתה בשפה המקובלת, אלא ליצור שפה משל עצמה. שפה זו נועדה בכדי לבטא את מחשבותיה ורגשותיה, והיא זו בלבד ההולמת לצורך ביטוי זה. הצהרה זו תואמת את המחשבה הדקונסטרוקטיביסטית שפותחה על ידי ז'ק דרידה (Jacques Derrida). בהתאם לתפיסה זו, ניתן לקרוא ולפרש כל טקסט באופן הפוך מכוונתו המקורית וכך לפרק אותו ממשמעותו. משום כך, כפי שעולה מיצירתה של שני, מוטב אולי שלא להשתמש כלל בטקסט בשפה המוכרת, אלא בשפה שאינה מובנת לאיש, וכך לא ניתן יהיה לפרק את הטקסט ואת משמעותו.

 

 

שפתה האינדיבידואלית של שני אף הולכת ומסתעפת, כפי שניכר מסדרה של ארבע עבודות אליהן מתווספת צבעוניות בגווני אדום-ורוד. עבודות אלו מורכבות ממספר סוגים של מוטיבים: מרובעים בגדלים שונים בסקלת צבעים אפורה-חומה, צורות מופשטות מגוונות בצבעי אדום-ורוד, וכן שורות הנדמות ככתב במבנה המזכיר חריזה פואטית. סימנים אלו מתגבשים לכדי קומפוזיציות אחידות, לכידות והרמוניות, אשר אינן זקוקות למילים, שכן הן המילים עצמן. שפה זו היא לכאורה ג'יבריש, כלומר שפת-סרק, אולם למעשה, זוהי שפה שאינה מימטית, שכן אין היא מחקה אף שפה אחרת, לא חזותית ולא מילולית, והיא שפה שבכוחה בלבד להעביר את עולמה הפנימי של האמנית. באופן זה מממשת שני את העיקרון האריסטוטלי בדבר עקרון ההרשאה הפואטית – הזכות של האמן/ית לבחור וליצור דימויים פרי דמיונו, אשר מבטאים את מחשבתו היחודית והחד פעמית.

 

 

 

בעולמה הפנימי עוסקת האמנית במהות השפה ורקמת המחשבה, וכך יצירתה היא למעשה יצירה ארספואטית, כלומר, יצירה השואלת שאלות לגבי מעשה היצירה עצמו. באופן זה, השפה הנדמית כחסרת משמעות – ג'יבריש – היא למעשה בעלת משמעות עמוקה, שכן היא השפה הבלעדית לביטוי שאלות אלו . בתיה שני יוצרת אם כן במעשה הרקמה דבר והיפוכו – הקניית משמעות עמוקה להברות חסרות משמעות לכאורה, לשפת ג'יבריש סתומה, אשר הופכת למשמעותית מעין כמותה.

 

 

תערוכה זו תוכננה לפני ה- 7 באוקטובר 2023, ונדחתה בשל האסון הכבד שנכפה על ישראל. כעת, עם פתיחתה המחודשת של התערוכה, נתווספו לה משמעויות מצמררות: כפי שהאמנית מעידה, לא נותרו מילים בפיה, והיא נותרה מרוקנת מיכולת לבטא את תדהמתה ממעשי הזוועה והמצב הקיצוני בו שרויה המדינה. כותרת התערוכה אם כן – "ג'יבריש אני מדברת אליך" נושאת כעת משמעות נוספת, כאשר הדיבור נטול ההיגיון והחוקיות המכונה 'ג'יבריש' הוא לכאורה השפה החדשה והיחידה האפשרית.

 

ד"ר נאוה סביליה שדה
אוצרת התערוכה
 

 

 

ד"ר נאוה סביליה שדה
גלריה ברח' הפלך 6, תל אביב
מאי 2024