"התפרקות" – תערוכה קבוצתית

"התפרקות", גלריה גל-און, אוצרת: נאוה סביליה שדה, נובמבר 2011.

אמנים: גד אפוטקר, יואב אפרתי, חוה גל-און, מלי דה קאלו, עודד הירש, איסנה מאירוביץ, דבורה מורג, טלי נבון, שירה ריכטר, טל שוחט.


צילום חלל התערוכה: מלי דה-קאלו

"האמנם משפחה היינו"1

משפט זה הפותח במילת שאלה אולם מסתיים כקביעה, נאמר על ידי אֶלַה, גיבורת הספר תרה של צרויה שלו. משפט קצר אולם טעון זה אינו נאמן לכללים לשוניים מסורתיים, ובאופן זה מסמל אי יציבות המעגנת את מכלול ההיבטים הקשורים בהתפוררות התא המשפחתי. ההתפרקות הינה אמביוולנטית מעצם המשפט: אם אכן משפחה היינו, אין כל סיבה להתחוללותו של שבר; ולעומת זאת, אם היותנו משפחה מוטל בספק, שבר היה קיים שם תמיד, מתחת לפני השטח, ובתהליך ארוך הוא העמיק וכעת נחשף.

"המבנה המפרק ומכלה את עצמו במו בנייתו". 2

דברים אלו נכתבו על ידי גדעון עפרת בהקשר למשנתו הדקונסטרוקטיביסטית של ז'אק דרידה, אולם יש בהם בכדי לבטא הֶקשר הרלבנטי לדיון זה – הסתירות הפנימיות הקיימות במבנה משפחתי המפרק ומכלה עצמו כבר מעצם בנייתו.

היבטיה השונים, הסותרים ורבי המשמעות של התפרקות המשפחה, זהו נושאה של תערוכה זו. הריבוי מקבל ביטוי מיידי במגוון הטכניקות המוצגות בה, בהשלכה להיקף הרחב של מנעד הרגשות וההקשרים העולים מדיון זה. עבודות הצילום משקפות באופן חד ונוקב תחושות של ניכור, חוסר מוצא ותלישות. עבודות הציור והפיסול נוטות לסגנונות שונים ומגוונים באופן המקיף קשת של מצבים וביטויים. ההקשרים נוגעים לחוסר המוצא המוביל לפירוק ולתחושות השבר והאובדן מחד, וכן לפירוק של סטריאוטיפים חברתיים, להתפרקות מעול, לפורקן רגשי ולחירות האישית מאידך.

דימוי דרמטי של נערה בוכה במקום אפל ובלתי ידוע, על רקע עצים עירומים בעבודתה של טל שוחט "ללא כותרת", הינו כמעין פיאֶטָה על האובדן והרִיק הבא בעקבותיו. המימד האסתטי של עבודה זו מדגיש את ההבדל בין הגלוי והמיופה שמעל לפני השטח, לבין הנסתר שמתחת לפני השטח; השריטה שהיתה שם מלכתחילה, אשר הופכת לפצע. הפצע הופך לגבנון בעבודה "גבריאלה", מתוך גוף העבודות "לפעמים קר בבוקר". הדמות הישובה בבדידות במטבח, כפליטה של החיים, כמו נושאת על גבה עול ואשמה כבדים. המטבח, סמל המשפחתיות, הינו כעת ריק, מנוכר ואינו מתפקד. בעבודה אחרת נראית משפחה הישובה ביחד ולגמרי לחוד – כל אחד מבניה עוצם עיניו ומכונס בתוך עצמו, כאילו מבקש הוא להתנתק מן המציאות, להמנע מלראותה כמות שהיא, ואולי גם להתפרק מן העול המשפחתי והרגשי. האופי הישיר של עבודות אלו הינו חד משמעי, ולא מותיר מקום לספקות: פירוק הוא פירוק הוא פירוק…

עבודותיו של עודד הירש עוסקות במערכת היחסים הזוגית. בתצלומיו התמקדות באינטימיות שבין בני זוג, אשר נראים לכאורה מנותקים זה מזה, אולם כל אחד מהם שקוע בעולמו הפנימי. בעוד בת הזוג קולפת ירקות במטבח בחרישיות המזכירה תיאורי פְּנים ביתי בציוריו של האמן ההולנדי ורמר (מוזגת החלב, למשל), הרי שבן הזוג מוצג באופן יחודי ואקספרסיבי כאשר צבע מרוח על פניו, כאילו שרוי הוא בפורקן רגשי. בעבודה אחרת נראית בת הזוג ישנה בשלווה, בעוד בן הזוג ער וחסר מנוחה. מנקודת מבט שונה (של האמן עצמו), כזו המחבֶּרת ולא מפרקת, הדגשת יחודיותו של כל אחד מבני הזוג עשויה לשמר דווקא את המרחב האישי, וכך למנוע מתחים ופירוק הקשר כתוצאה מכך. ההתפרקות בהקשר זה תהיה מכוונת לאוטונומיה האישית בתוך מערכת היחסים. עבודותיה של שירה ריכטר מעמידות לדיון סטריאוטיפים חברתיים הנתפשים כמקור לבעיות מגדריות אשר יובילו בתורן להתפרקות התא המשפחתי. בעבודה "איפה האב" מצולמת אבן שפה בה הכתובת "לאם ולתינוק", אשר יוצרת באופן תת מודע מידור מיגדרי. מידור זה מחלק באופן שרירותי לתפקידים גבריים ונשיים באופן המסיר את מחוייבויותיו של האב. חלוקה זו יוצרת הבנייה מגדרית ועלולה לסלול את הדרך לפירוק התא המשפחתי. עבודה זו מפנה אצבע מאשימה כלפי המימסד, ומעוררת מחשבה לגבי עוולות מימסדיות-מגדריות נוספות האחראיות ליצירת סטריאוטיפיים הרסניים. בתצלומה של ריכטר "ריביירה" נראים בני זוג הנופשים לכאורה בשלווה מסביב לאגם, במצב המדמה ישיבה סביב לועו של הר געש העומד להתפרץ. בני הזוג הישובים בכסאותיהם אינם מבחינים שהם כמעט מחליקים לתוך האגם, שמימיו תכולים מדי במעין אופטימיות מלאכותית. אסון עומד להתחולל, אולם איש אינו מבחין בו. הקרקע עליה יושבים בני הזוג אינה אלא בטנה של האמנית עצמה, שהפכה למעין הר געש מטאפורי, בהקשר לעבודות אחרות של ריכטר העוסקות בשינויים הזוגיים העשויים או עלולים להתחולל לאחר לידת תינוק.

מוטיב המים כדימוי מטאפורי להיבלעות ולקטסטרופה קיים בעבודתה של דבורה מורג "שקיעה" בה מצולמות שתי סירות שקועות באגם שמימיו אינם זורמים אלא עומדים, דלוחים ועכורים. בעוד מים עשויים להיות מוטיב המסמל חיוניות, טוהר וזרימה, הרי שבעבודה זו מסמלים המים שקיעה והיעדר חיים, כאופֶליה הצפה דוממת במי הנחל. הסירות השוקעות נטולות כוח מניע – משוטיהן אבדו והן במצב של חוסר שליטה, חסרות יכולת להגיע אל החוף, ובעוד רגע קט כמו יתקלו זו בזו וכך יפַּגעו באופן שלא יאפשר עוד את השיט המשותף (במי החיים העכורים…).

סגנונו הריאליסטי של גד אפוטקר זוכה למשמעות מיוחדת בעבודה "דמויות מן העבר וההווה" המציגה ספק מראַה ספק תמונה מעוגלת במסגרת מסולסלת ומסורתית באופיה, אשר נחתכת באופן גס וסימלי על ידי עמוד המופיע במישור הקדמי, כמו היה זהו גורם זר המפר את האידיליה המשפחתית. העבודה "אדם וחוה" הינה מיצב המורכב מציור ופסל ראש (פרוטומה). פסל זה עשוי בדמות כותבת שורות אלו. סגנון הציור הינו ריאליסטי והוא מציג זוג פרוטומות מפוסלות, שהינן דמות האמן עצמו, ושוב, דמותי שלי. הדמויות ניצבות על שולחן בורגני סטנדרטי, כאשר ברקע תריס סגור היוצר תחושה קלאוסטרופובית ומנוכרת. הבחירה בדימויים פיסוליים על פני דיוקנאות לכשעצמה משמעותית כמשקפת את התאבנות הרגשות במערכת היחסים. הקרע אף מתעצם באמצעות הופעת פסלון שבור ונחש בין בני הזוג. המרכיב הנוסף ביצירה זו הינו הפרוטומה הפיסולית הניצבת על עמוד פסוודו-עתיק לצד הציור. דימוי זה, אשר כמו יוצא מתוך התמונה והופך לעצמאי, מעלה שאלות לגבי מידת העצמאות והבדידות במסגרת הזוגיות ולאחר הפירוק. הפרוטומה, שמקורה בפיסול הקלאסי (יווני-רומי), לצד סיגנון הציור המסורתי של אפוטקר (אמן ששהה שנים רבות באיטליה ולמד ציור קלאסי באקדמיה בפירנצה), מעלים השלכות אחרות ומפנים לשאלות אסתטיות בנוגע לפירוק ושבירה של סגנון הציור והפיסול המסורתי.

שבירה ברמות שונות באה לידי ביטוי בפסל השעווה "כלה" של איסנה מאירוביץ' יעקב. הפסל שגודלו 50 ס"מ מציג גולגולת ממנה מתמוסס ו"נוזל" כביכול גופה של הדמות, שהינו מעוות וגפיו גדומות. נזילת החומר יוצרת דימוי המזכיר עוגת חתונה שהינה סימלית מאוד בהקשר זה – מתיקות שהפכה לעיסה בוצית עכורה. שבירת הגוף ועיוותו מהווים מטאפורה לעיוות שנוצר כתוצאה ממצב כּפוי, כביטוי למצוקה הקשה בחיים לצד אדם שאין עוד רצון לחיות עימו: חיים שנוזלים ואוזלים מבלי יכולת למצות אותם; מוות בחיים. עיוות זה מקביל לשבירת הקודים הקלאסיים בתיאור גוף אנושי ופותח פתח לדיון אסתטי. שבירה מובהקת של הסגנונות המסורתיים ניכרת בציוריה של חוה גל-און, המתמקדים במצב הביניים, מצב ההמתנה וההשהיה, המצב שבין ההחלטה למימוש, בין החושך לאור. גל-און מדגישה את מימד הבחירה והאחריות על החיים הנתונה בידיו של האדם כבר בכותרות עצמן: "והרשות נתונה", "המְתנה", וכן העבודה "בין הורוד לשחור". שפתה האמנותית של גל-און יחודית: חלק מן העבודות הן פיגורטיביות, כאשר הדימויים עשויים בקו משורבט וצבעוניות שופעת; ואילו עבודות אחרות נוטות להפשטה מלאה, כאשר עבודת הצבע דומיננטית מאוד ונוטה להבדלים בין כהה לבהיר ובין צבעים המוסרים מסרים מנוגדים. סגנון זה משקף את מצב הביניים של התהוות ההחלטות לגבי האופן בו יראו חייו של אדם והמקורבים אליו, ונדמה שאף מציג את ההתפרקות כמצב חיובי ואופטימי המקנה אפשרות לחירות ולמימוש. המצע לעבודה "התפרקות" הינו קופסת קרטון שפורקה באופן המדמה בית שפורק, בעוד בני הזוג ופנים הבית מצויירים באופן חופשי בטושים צבעוניים. מצע הקרטון והרישום החופשי של הדימויים יוצרים משמעות כפולה המתייחסת הן להתפרקות הבית והן לשבירת מוסכמות ציוריות.

גם ברישומיו של יואב אפרתי נוגעים השבירה והפירוק הן למימד האסתטי והן למימד הרעיוני. מערכות היחסים ברישומים אלו נוצרות על ידי קווי מיתאר המחליקים וזורמים לכדי מערכות מטאפוריות של קשרים ופרימתם, וכן מצבים של התפרקות ממחסומים ופורקן רגשי. השפה האמנותית המתמקדת בקו הבודד המשרטט את הדמויות יוצרת הלוך רוח של בדידות ולעיתים אף תלישות. ואכן, הדמויות של אפרתי מופנמות מאוד, מרכינות ראש לעיתים ושקועות בעולמן הפנימי, גם כאשר הן לכאורה מקיימות קשר עם דמויות אחרות. שפה אמנותית זו מתאפיינת גם בתֹם ומימד ילדִי משהו, אשר מפנה את הדיון בתערוכה זו לגבי מקומם של ילדים במצב של פרידה בין אבא ואמא, דיון שהינו מן הקשים והרגישים ביותר. ילדים עומדים במוקד עבודותיה של מלי דה קאלו. העבודות מעמידות במרכזן דמויות ברישום עדין ובצבעוניות הנעה בין גווני אפור עד שחור מחד ואדום זועק מאידך, המעניקה מימד דרמטי לתיאורים. טפטופי צבע נושרים מן הדמויות וממוססים אותן, בעוד ערפיליות אופפת מסביב. בעבודה "ללא כותרת" מתוארת ילדה האוחזת בבטנה, אשר גופה עשוי/מתפרק מנזילות של צבע בגוונים אפורים. הנחת היד על הבטן מבטאה רגשות עצורים ואילו נזילות הצבע כמו מפרקות אותם. מתחת לשכבות של צבע המתערפלות ברקע מבצבצות דמויות, כאילו היו אלו זכרונות עמומים העולים מעל לפני השטח. עמימות זו עשויה לשקף רגשות שלעיתים פורקנם אינו אפשרי ואף חסום, בעיקר בפני אותם שאינם יודעים כיצד לפרוק את רגשותיהם, והאם בכלל מותר. העבודה "ללא כותרת (באה והולכת)" מתמקדת במצב הרעוע של התהייה אודות האפשרות של פרידה. מצע הציור הינו נייר משי עדין מקומט קמעה, הממחיש מצב עדין ושברירי זה. ההתפרקות אוחזת בכל – בהיבט הפיזי ובהיבט הרגשי בו זמנית. מימד ההתבוננות להיבטיו השונים – ההתבוננות המטרימה את ההחלטה, ההתבוננות לעבר העתיד – הוא העומד במרכז העבודה "ללא כותרת (ילדים מתבוננים)" בה מוצגות שלוש דמויות בגבן אל הצופה שכמו מתבוננות לעבר ערפילים ואל מעבר להם. התבוננות פנימית והתבוננות חיצונית, התבוננות לעבר הגלוי והנסתר, כמשפחה הצופה לעבר עתיד עלום. הילדים בהקשר זה הינם כצופים מן הצד, מעורבים ולא מעורבים, אולם חווים מהפך רגשי בעוצמה בלתי נתפסת. עולם הילדות הוא נושא יצירתה של טלי נבון בסידרת ציורים קטני מימדים וסידרת עבודות וידאו קצרות. ציורי השמן מתאפיינים במונוכרומטיות, בעוד הדימויים מצויירים בשחור עם תוספות באדום, דבר הנוסך אופי לירי ואף עצב בתיאורים. השבר בעולמם התמים של הילדים מתבטא בהפשטה עד כדי עיוות הדימויים. נבון שואבת השראתה ממקראות הזכורות מילדותה. קריעה זו של דימויים מן העבר והשאלתם לזמן הווה הינה בבחינת פירוק היוצר ניכור וזרות מחד, אולם גם הנצחה של רגעים מן העבר, כמו על מנת שלא להיפרד מן הילדות. עבודות הוידאו של נבון מציגות דימויי ילדות באופן הנוגע ללב הצופה. עבודות הוידאו עוסקות במציאות היומיומית ה"נורמלית" לכאורה: ילדה בים הבונה ארמון בחול, ילדות מקפצות ומשחקות. רצף חיים שיש בו מן התֹּם. תמונות אלו מעלות את השאלות: מתי יופיע הגורם המטלטל שיגרום לניפוץ מציאות זו ולאובדן התֹּם? מתי תתחולל ההתפרקות? ההתפרקות עבור נבון הינה שוות ערך להתפכחות. אין מנוס מפני ניפוץ אשליית הילדות, התפכחות והתפרקות בעקבותיה. כאשר תגיע ההתפכחות מן האשליה תתחולל גם ההתפרקות. אשליה הינה נושא המיצב "שולחן ערוך" של דבורה מורג. עבודה זו מעמידה במרכזה את הדימוי המשפחתי האופייני ביותר – מערכת כלי האוכל הסדורה וערוכה ביום חג. מערכת זו מורכבת מכלים העטופים בבד יוטה אשר תלויים באמצעות חוטים מהתקרה. העיטוף בבד היוטה הופך את הכלים לבלתי מזמינים ויוצר הזרה וניתוק מן התפקיד המקורי שלהם, כך שאין הם ממלאים עוד את יעודם המשפחתי. תלייתם כאובייקטים לא יציבים בחלל הופכת אותם למעין מובייל המתנועע ברוח ונתון לחסדי החוטים המחזיקים אותם. באופן זה מתנפצת האשליה והתא המשפחתי הופך לתלוש וחסר יציבות. חוסר יציבות זה הינו כמיקרוקוסמוס המסמל את "המצב האנושי" – אי היציבות הקיומית, מצב התלישות הרומנטי המבטא את חוסר האונים של האדם אל מול הטבע, מרחבי היקום והגורל. האשליה והתעתוע בחיי אדם הם המעלים את הספקות העלולים לגרום להתפרקויות ברמות השונות. חוסר היציבות הוא למעשה המאפיין היציב ביותר בחיי אדם, דבר המחזיר לשאלה/קביעה שעמדה במקורו של דיון זה, אשר מעידה על האמביוולנטיות הקיימת במצב ההתפרקות.

 

נאוה סביליה שדה

מאמר זה התפרסם גם באתרים הבאים:

www.artplace.co.il |  www.dvoramorag.com  |  www.dekalomali.com  |  dp-heart.com/?p=2597

  1. צרויה שלו, תרה, תל אביב: קשת, 2005, עמ' 110. ↩
  2. גדעון עפרת, הברית והמילה של ז'אק דרידה, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2008. עמ' 104. ↩