חיים דיוניסיים – מוזיאון אילנה גור

חיים דיוניסיים, מוזיאון אילנה גור, נובמבר-דצמבר 2018

ואולם למעשה, טובות שאין למעלה מהן מביא לנו השגעון.

אותו שגעון שאינו אלא מתת אלוהים […]

עניין נאה הוא השגעון, כשהוא בא על האדם בגזירה אלוהית […]

והנתפס לשגעון בדרך הנכונה וכפוף להשראה אלוהית,

נמצא לו, אפוא, בזכות שגעונו

פדות מכל הרעות אשר באוהו.

(אפלטון, פידרוס, בתרגום י"ג ליבס, שורות 244-245)

 

החוויה הדיוניסית היתה אחת החוויות המהותיות ביותר בעולם העתיק. פולחנים לכבוד האל דיוניסוס נערכו למטרות שונות: חגיגת הבציר ובוא האביב; חגיגה לכבוד הבשלת היין; בקשה לפוריות; חניכה במעבר מנעורים לבגרות; יצירת מצב של שחרור זמני מעול היומיום לשם היטהרות (קתרזיס), והגעה לשלווה עילאית (אאופוריה); יצירת אשליה של התמזגות עם הנשגב האלוהי והבטחת חיי נצח בעולם הבא.

במהלך האווירה היצרית של הפולחן הדיוניסי – הבכחנליה, הביאו עצמם המתקדשים למצב של אקסטזה ופורקן יצרים, תוך שבירה זמנית של מחיצות חברתיות. שיאו של הפולחן מכונה פַּנְדֶמוֹנְיוּם  – מהומה, רעש מחריש אוזנים, אנדרלמוסיה. זהו השלב במהלך פולחן האל דיוניסוס בו האקסטזה הדתית מגיעה לשיאה ומובילה להיטהרות ולהזדככות. יסורי חניכה היו חלק בלתי נפרד מן החוויה הדיוניסית, ולכך ניתן ביטוי בתיאור הלקאה במהלך פולחן בציורי הווילה של המיסטריות בפומפיי. החוויה הדיוניסית נקשרת אף להדוניזם – תפיסת עולם שנוסחה על ידי הפילוסוף בן המאה הרביעית לפנה"ס אפיקורוס, והעמידה את הנהנתנות כערך וכמטרת חיים. תפיסת הנהנתנות האפיקוראית היתה מעוגנת בסייגים ברורים, בעוד שבעולם הרומי הפך ההדוניזם להוויה דקדנטית משולחת רסן.

באורח מעניין, דימויים ומוטיבים דיוניסיים והקשרים לפולחן, יסורי חניכה, היטהרות וקתרזיס קיימים באופן גלוי או סמוי, במודע או שלא במודע ביצירתם של אמנים ישראליים.

לתערוכה זו משמעות מיוחדת בחלל מסויים זה, מוזיאון אילנה גור, אשר מתאפיין במעין גודש וחושניות דיוניסית. שולחן הברונזה העמוס רמסים בקומה הראשונה, אף מעלה בזכרון הקשרים להוויה הרומית היצרית של אכילה פרועה ומשולחת רסן. הקשר זה יזמן דיון במשמעות הדקדנס בהקשר לגרגרנות, חומרנות ובזות. דימוי דיוניסי אחר הינו הקולבים הפאליים באחת מפינות המוזיאון, אשר מתכתבים עם דימוי הפאלוס בעולם הקלאסי, שהינו מוטיב דיוניסי מובהק, איפיין אלי פוריות וסימל את מקור החיים. באופן זה מתקיים מעין דו שיח יחודי ויוצא דופן בין תערוכה זו לבין תצוגת הקבע במוזיאון, וכך נוצר שיח השוואתי אודות החוויה הדיוניסית והדקדנס כמטאפורה לזמן ולמקום הנוכחיים.

כותרתה של התערוכה – "חיים דיוניסיים" מרמזת לשאלה – האם החיים בישראל של היום הם בגדר הדוניזם בעל סייגים, או שמא המציאות הישראלית הינה סוג של הדוניזם רומי מופקר וחסר רסן, כיסוי במסך ורוד כמתוך שכרון חושים?

כל אחד מהאמנים שנבחרו מציג פן מסויים של ההיבט הדיוניסי בחיים בישראל של היום, תוך התייחסות מתמדת לשאלת מהותם של "חיים דיוניסיים" לכאורה בעולם העכשווי.

דמות האקרובט נטול העור של סיגלית לנדאו מקדמת את פני הצופה בדילוג לאחור על הפסנתר, כמתוך התגרות. דם ובשר חשוף נקשרים באופן הדוק למיתוס הדיוניסי: בשיא הפולחן, מתוך תחושת התעלות, טירוף ואובדן חושים, נהגו הבכחנטות, מעריצות האל, לקרוע לגזרים גורי ארנבות ועופרים. מנקודת מבט אחרת, דימוי זה עשוי להיקשר לחוויה הרומית הייצרית והדקדנטית שתוארה לעיל. האם משקף דימוי זה התעלות רוחנית או דקדנס בהוויה הישראלית?

המימד היצרי בדמותו של דיוניסוס בא לידי בציור השמן של גד אפוטקר, אשר הוצג בעבר במוזיאון הברג'לו בפירנצה, ומרפרר לפסל דיוניסוס של מיכלאנג'לו. בעוד לובן השיש בפסלו של האמן הרנסנסי מעלה בזכרון הקשרים לטוהר והתעלות – מטרת החוויה הדיוניסית, הרי שהדימוי פרי מכחולו של אפוטקר רווי בצבע חום-אדמדם סמיך המאזכר מעין דם קרוש, וכך מדגיש את המימד הגשמי ומתכתב עם פסלה של לנדאו. ואמנם, יתכן שההיבט הגשמי בחוויה הדיוניסית, הוא דווקא זה הנקשר להוויה הישראלית.

ציור השמן גדול המימדים של נטע ליבר שפר שכותרתו "הורה בכחנליה" הופך את המחול הישראלי המסורתי למחול פאגני יצרי, ולצד הדילוג האקרובטי לאחור בדימוי של לנדאו עולות לדיון שאלות מהותיות: האם ניתן לחולל כמתוך שיכרון חושים ושכחה עצמית בישראל של היום? וכן, מהו מקומה של הפאגניות בהוויה הישראלית?

היבט אחר של המימד הפאגני-פולחני עולה מצילומים מתוך מיצג של אניסה אשקר במהלכו קרצפה נמרצות בחלב את גופו של רקדן, אשר גילם דימוי של סוס. חלב הינו דימוי דיוניסי מובהק, כאשר בשיא הפולחן המתואר במחזה "הבכחות" לאוריפידס מתפרצים מן האדמה חלב, מים זכים, יין, ודבש ניגר, לקול השאון וההמולה הגדולה. הקנטאור, הסוס המשולב בדמות אדם, סימל באתונה הקלאסית ממדרת הזרים את האַחֵר נטול הזכויות וחסר המעמד. במיצג זה יסמל הסוס את האַחֵר, כאשר פעולת המירוק בחלב תהווה ביטוי למערכת היחסים בין השולט לנשלט.

דמות הרועה המחללת בפסל הברונזה של מנשה קדישמן מאזכרת אף היא יצור דיוניסי חייתי, כדמותו של פאן אל היערות, ואף נקשרת עם הנשים המתקדשות בדת דיוניסוס. פאן השתייך לפמלייה של דיוניסוס, סימל חייתיות והיה מזוהה עם הטבע. דימוי זה בפסלו של קדישמן מעלה לדיון שאלות אודות אדמה ושורשיות בהקשר להוויה הישראלית.

יצורים דיוניסיים חייתיים אופייניים הם הסאטירים והמאינדות המלווים את דיוניסוס ומעריציו במצב תמידי של מחול, פורקן ומיניות מתפרצת. יצורים אלו מאכלסים את מצע הציור של יוסף קריספל, אשר נוטל השראה מציורי כדים קלאסיים. בעולם העתיק סימלו הסאטירים והמאינדות את הפורקן המביא להתעלות ולקתרזיס בפולחן הדיוניסי. ציטוט דימויים אלו בציוריו של קריספל מעלה שאלות אודות מקומו של הפולחן הדתי בעולם העכשווי, תוך הטלת ספק בקיומה של האלוהות ואפשרות השגת ההתעלות. ואכן, דמות האל דיוניסוס העולה ממכחולו של קריספל מתוארת מבעד למעין מסך ערפל ורדרד, שכמו מכתים ומטשטש אותה. מסך ורדרד זה מעלה שאלות אודות החיים בזמן ובמקום העכשוויים: האם מתכסים אנו במסך ורדרד המטשטש את המציאות, והופך אותה לבכחנליה דיוניסית משכרת ומשקרת? מתוך כך נדמה שהעליצות האורגיאסטית המינית בדימוייו של קריספל מותירה את משמעותם של היצורים הדיוניסיים בהקשר ההדוניסטי בלבד.

עם זאת, השאיפה להתקדש ולהתנתק מן המימד הגשמי מעולם לא פסקה מהיות אחת התשוקות הדומיננטיות ביותר של האדם מאז ומעולם. תשוקה זו מתבטאת בעבודותיה של מירה מיילור – באחת דימוי של גב כפוף, כביטוי לאמונה הצרופה של האדם המכפיף עצמו לאל; ובשניה דימוי כנפיים, כביטוי לתשוקה למעוף רוחני, התקדשות והתמזגות עם הנשגב האלוהי.

עבודתה של דור קונפינו – "וורניסאז'", כמו פותחת בפני הצופה תחום מקודש של אור גדול, כדבריו של פלוטינוס:

"ובהיגלות האור הזה לאדם, יתפעם ויימשך אליו, נהנה בלהיטות מזיו האור הנוגה עליו […] והנפש, בסופגה לתוכה את הזרם השופע משם, נאחזת התפעמות, נסחפת בשכרון ערגונה, ומורדפת כמיהתה, ואז היא נהיית כולה כוסף-אהבה ]…] אך בחדור אליה משם כעין קרן-אורה מחממת היא מתחזקת ומתעוררת, פורשת כנפיים […] היא נוסקת כמו מכוח זכרון, אל משהו אחר, שגיא יותר" (פלוטינוס, אנאדות, בתרגום נתן שפיגל, 6.7.22)

 

השאלה הנותרת בעינה היא – האם בכל זאת, בהוויה הישראלית העכשווית, על כל קשייה, ניתן בכל זאת לגשר על הפערים ולחוות סוג של התעלות רוחנית, לאו דווקא פאגנית?

עבודותיה של דורית פלדמן עשויות להשיב לשאלה זו. דמות ה"מונה ליזה" מהפסיפס הדיוניסי בציפורי המצוטטת בעבודה "ארכיאונ-לוגיה" עשויה לסמל את העבר הפאגני הרחוק, ואת ההתקדשות בדת דיוניסוס, נושא הפסיפס כולו, וצורך אנושי מקדמת דנא. שרידי המקדש עתיק לצד דמות ה"מונה ליזה", נוף ים המלח ואור גדול, משלימים את ההוויה מקודשת.

בעבודה "קתרזיס" מופיעה ה"מונה ליזה" לצד שרידי ארכיטקטורה קלאסית בכחול בוהק ושמימי, וספר עב קרס, כסמל לשילוב מרכיבי ההוויה הישראלית: ההיסטוריה העתיקה העולה וצפה ללא הרף בחיים העכשוויים, השילוב בין העבר וההווה, החילוני והמקודש, כביטוי לצורך בפלורליזם, סובלנות וקבלה.

 

משתתפים (לפי סדר א”ב):  גד אפוטקר, אניסה אשקר, נטע ליבר שפר, סיגלית לנדאו, מירה מיילור, דורית פלדמן, מנשה קדישמן, דור קונפינו, יוסף קריספל.

 

 

ד”ר נאוה סביליה שדה

אוצרת התערוכה
נובמבר 2018

 

ד"ר נאוה סביליה שדה
מוזיאון אילנה גור, תל-אביב, נובמבר 2018