"טבע וצבע" – מנחם חליף

"טבע וצבע", מנחם חליף, גלרית האגם, רעננה, אוצרת – נאוה סביליה שדה, אוגוסט 2011.

"אני חולם על אמנות של איזון, של טוהר ושלווה, ללא נושאים מטרידים או מדכאים. אמנות שתוכל לשמש לכל אדם כגורם משקיט, כהתרגעות רוחנית, בדומה לכורסה נוחה בה ניתן למצוא מרגוע מעייפות…"
(אנרי מאטיס) 1

נופים וטבע הינם נושאים המאכלסים תדיר את מצע הציור של מנחם חליף. נופים אלו מתוארים בגירי פסטל בריאליזם דקדקני היוצר אוירה מיסתורית-רומנטית, אולם גם לירית ורגשית בו זמנית. מימד רגשי עדין נוצר כתוצאה מקיומו של מארג דו משמעי בין בדידות וניכור קיומי מחד, לרוגע ושלווה מאידך. דואליות זו נוסכת בעבודות אלו מימד מטאפיזי המעלה רגשות של כמיהה וערגה לחיים שהם במקום אחר. בהיותו של חליף ניצול שואה, מהווה ציור הנוף המטאפיזי, המיסטי כמעט, מעין חוויה מזככת וביטוי לערגה למרחבים ולזוהר במימד אחר – המימד של חווית הנשגב.

באורח מפתיע, ולאחר שנים רבות של היצמדות לגירי הפסטל ולנופים הרומנטיים-ליריים, עבר חליף לאחרונה לנושא ציור אחר ובטכניקה שונה: ציורי טבע דומם בצבעי אקריליק. לצד השינוי הנושאי והטכני, נוצר גם שינוי סגנוני משמעותי בערכים הציוריים: לא עוד פרספקטיבות והקצרות אשלייתיות, אלא סוג של שטיחות מעובדת, כאשר הטבע הדומם ניצב לראווה על פני אריגי בד רכים ומשתפכים הזרועים בדגמים עיטוריים; קוי מיתאר מתפתלים ושחורים מגדירים כעת היטב שפע של דימויים עסיסיים: פירות מסוגים שונים, לפי ראות עיניו ובחירתו של האמן (ולעיתים, שילוב של פירות מעונות שונות!). מקור עסיסיותם של הפירות טמון באמצעי אמנותי בולט במיוחד: הצבעוניות. הצבעוניות בעבודות אלו שופעת, זוהרת, ססגונית ובוהקת, כמעין חגיגה גדולה. בניגוד לנופים בגירי הפסטל, אין שאיפה בציורי הטבע הדומם להעתיק, כביכול, את הטבע, אלא ליצור מקבלה הנובעת מאופן התבוננותו של האמן. התבוננות זו, כעת, אינה לירית עוד, אלא ויטאלית, שופעת חיוניות ושמחה. חשוב אף לציין, שאין זהו טבע דומם מסוג "ואניטס" – טבע דומם בציור ההולנדי של המאה ה- 17, שנועד להזכיר לאדם את עובדת החלופיות והכליון, כשם שהפרי עתיד להירקב ולהתכלות. הטבע הדומם בציוריו של חליף חי ורענן; ויתרה מזאת, אינו בעל אופי צילומי כמו תיאורי הטבע ההולנדי, אלא ציורי, באופן המקנה לו מימד אל-זמני.

יצירתו האמנותית של חליף עברה שינוי, מטמורפוזה: מרומנטיקה לירית לויטאליות ושמחת חיים. מהו הטבע של הצבע בעבודות אלו? וכן, מהו מקור השמחה הגדולה הנחגגת כעת על בדיו של חליף? נסיון להבין את פשר השינוי העלה חרס, שכן לשאלתי התמימה ענה חליף בפשטות – "אינני יודע".

אמצעי אחר לפתרון החידה מצוי אולי בהשוואת הסגנון החדש של חליף לסגנון הציור של גדולי העבר, כגון גוסטב קלימט ואנרי מאטיס: הבדים המסוגננים והעיטוריים עליהם מונח הטבע הדומם בציוריו של חליף מזכירים מאוד את ההשטחה והרקעים הצבעוניים והמדוגמים בציוריו של קלימט; ואילו קווי המתאר העבים והצבעוניות העזה עשויים להזכיר את סגנונו של מאטיס. באמצעות ערכים אמנותיים אלו ביקשו קלימט ומאטיס להביא את הצופה למחוזות אחרים: קלימט ביקש, באמצעות שימוש רב בזהב, השטחה, ויצירת דגמים עיטוריים רבים, לנתק את הדימויים מכובד הגשמיות, וכך להקנות להם מימד רוחני ואף מקודש. מאטיס ביקש, באמצעות הצבעוניות העזה, ההשטחה והקו המתפתל, ליצור חוויה אסתטית שתוביל לחוויה רוחנית מרגיעה אשר תביא לשלווה ועונג בלב הצופה.

הערכים האמנותיים החדשים בציורי הטבע הדומם של חליף – הצבעוניות הססגונית, ההשטחה, הקו המתפתל והעיטוריות, בוראים כעת עולם חדש שאינו עוד לירי ורומנטי כבציורי הנוף בגירי הפסטל. זהו עולם שעבר מטמורפוזה, וכעת אינו עוד לירי ורגשי, אלא קורן שמחה, עונג ומרגוע.

 

  1. גילה בלס, הצבע בציור המודרני – תיאוריה ופרקטיקה, רשפים, תל אביב, 1996, עמ' 129. וגם:
    Lawrence Gowing, Matisse, London, Thames and Hudson, 1979, P. 50. ↩