"מי תהום" – יאנה פוקס גליצקי
"מי תהום", תערוכת יחיד של יאנה פוקס גליצקי, גלריית מרכז האמנויות הרב תחומי, הוד השרון, אוצרת – נאוה סביליה שדה, דצמבר 2011.
"יא בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ–בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם–אֶל-הַתֵּבָה. יד הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. טו וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. טז וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים; וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ. יז וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ. יח וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. יט וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד–עַל-הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר-תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם. כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים. כא וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ–וְכֹל, הָאָדָם. כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ. כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה. כד וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם." (בראשית ז', פסוקים יא' – כד')
מן הסיפור המקראי אודות תיבת נֹח עולה בבהירות ומזדקרת עוצמתו של משאב הטבע החשוב ביותר: המים.
עוצמה זו מוחה כל אשר נקרה בדרכה. המים מצמיחים ומעניקים חיים, אולם גם מחריבים ונוטלים חיים. במובן זה, המים הינם התגלמותו של הנשגב – הטבע, היקום והאלוהות המגמדים את האדם ומותירים אותו חסר אונים בפני נפלאותיו. התערוכה "מי תהום" מעמידה לדיון את נושא המים וההקשרים השונים הנובעים ממנו. עוצמת המים כמשאב טבע אדיר באה לידי ביטוי בעבודות בטכניקות שונות המוצגות בתערוכה: גוף עבודות של צילומי צבע שצולמו בכנרת, ובהם דימויים של תיבת נֹח מסיבי נייר, פסלים מסיבי נייר סיני, רישומים ושני מיצבים. לסיפור המבול המקראי מיקבלה בסיפור המבול המסופוטמי "אתרחסיס". סיפור זה ממחיש ביתר שאת את אפסותו של האדם בפני האלים, אשר מחליטים להשמיד את המין האנושי, בפשטות, משום שהוא מפריע להם. הסיפור המקראי מבחינה זו הינו שונה, שכן לאדם ניתנת האפשרות למלט עצמו: התיבה אותה בנה נֹח, במשך מאה ועשרים שנה על פי המקורות, היא זו שתגן עליו מפני סכנת המבול. נֹח, כאדם המוסרי היחיד שנותר עלי אדמות, חוסה בתיבה, אשר מסמלת את היכולת של האדם להגן על עצמו באמצעות השמירה על המוסר והערכים, ואילו המים מהווים אמצעי לטיהור היקום וסילוק הרשע. המים מופיעים כמוטיב מטהר גם בנצרות: יוחנן המטביל טבל אנשים במי נהר הירדן וכך טיהר אותם מחטא, ואילו על מי הכנרת, בה צילמה גליצקי, צעד ישו באחד מנסיו, אירוע המקנה למים משמעות מיסטית.
בנוסף להיבט היהודי והנוצרי, קיימת משמעות עמוקה מאוד למים בתרבות שהיא מיסודות העולם המערבי: התרבות הקלאסית. גם במיתולוגיה היוונית נתפסים המים כיסוד מטהר. פסיכֶה למשל, אשר משוטטת בחיפושים אחר אֶרוס (קופידון) אהובה שנעלם, מצטווה להגיע למי מעיין המפכֶּה אל נהרות השאול, וליטול גביע מלא במימיו. מי המעיין מסמלים את שצף החיים ואת אונם, ובהקשר זה מסמלים את מעמקי התודעה. נטילת גביע המים מסמלת, אם כן, את החדירה למעמקי התודעה והכרת הנפש. הכרה זו של האדם במעמקי תודעתו תוביל אותו לידיעה עצמית וכך למימוש האהבה. האוקיינוס בפילוסופיה היוונית נתפס כשריד לנוזל קמאי שכיסה את פני היקום כולו והיווה את יסוד הבריאה. דמותו של אוקיינוס מופיעה באמנות העתיקה כהאנשה (פרסוניפיקציה) רבת משמעות בדמותו של סב זקן בעל זקן עבות המסמל חכמת מעמקים. האוקיינוס עצמו נתפש כמכשול אדיר, וחצייתו לאחר מכשלות ויסורים רבים מסמלת חניכה והתבגרות. אחת הדמויות החשובות ביותר הנקשרת עם האוקיינוס והתמודדות עם מכשלותיו הינה הגיבור אודיסאוס. לאחר עשר שנות מלחמת טרויה בהם פיקד על צבא יוון, בילה אודיסאוס עשר שנים נוספות במאבק לחצות את הים בכדי לשוב אל מולדתו ורעייתו האהובה פֶּנֶלוֹפֶּה. אודיסאוס שט באוקיינוס הנשלט בידי האל פּוסידון, אשר זימן לו עיתות לבקרים סערות וסכנות. אודיסאוס מצא עצמו נאבק בסערה ומאבד את ספינותיו ואנשיו, ואילו בפעמים אחרות היה עליו להתמודד מול מפלצות ים אדירות כוח. מבין התמודדויות אלו ידוע מפגשו עם הסירנות: מפלצות בעלות ראש אישה וגוף ציפור, אשר שרו שירה כה נפלאה, שאף אדם לא יכל לעמוד מולה. מי אשר האזין לשירת הסירנות חש צורך עז להגיע אל האי בו שכנו, ושם מצא את מותו. אודיסאוס, שרצה להאזין לשירת הסירנות ולהשאר בחיים, ציווה לקשור עצמו לתורן הספינה בעוד אוזני אנשיו אטומות בשעווה. באופן זה הצליח לחלוף על פני אי הסירנות, להאזין לשירתן ולהשאר בחיים. במובן זה, האוקיינוס מסמל חכמה שנובעת מן הנסיון הרב שנצבר במהלך המסעות הימיים בהתמודדות עם קשיים. מסעותיו הימיים של אודיסאוס עשויים להתפרש כסמל למסע מטאפורי של חיפוש עצמי, בהיות המים מסמלים היטהרות ולידה מחדש, קתרזיס, המוביל אל האושר. השלכות אלו אל העולם הקלאסי מוצאות ביטויין בתצלומיה של גליצקי בהם היא משלבת יצירות אמנות עתיקות, בעיקר מתקופת הרנסנס, המשוקעות במים כעדות לשרידים מתרבות קדומה. מבעד למים השקופים מבצבצות יצירות של אמני מופת מתקופת הרנסנס כבוטיצ'לי ואחרים, דבר שמדגיש את תכונת השקיפות של המים, וכך את חשיבותה של מסורת העבר. המים מכסים תחתיהם את שרידי התרבות שהאדם הותיר אחריו, ועליו מוטלת החובה לשמר את תרבות העבר ולא לתת לה לשקוע ולהיעלם. תכונות המים באות לידי ביטוי במיצב בו נעשה שימוש בעדשת מים באמצעותה מוצגת היכולת של כמות מים קטנה להגדיל דימויים קטני מימדים. יכולת זו הינה מטאפורית לחשיבות המים ברמה הגלובלית, והיא מכוונת להמחיש את אחת הסכנות החמורות ביותר המזומנות במאה ה- 21: סכנת היובש. ההיבט האקולוגי הינו אחד הנושאים המדוברים ביותר בשיח החברתי והתרבותי בעולם העכשווי. בעולמנו מתקיימים בו זמנית בצורת ומבול. בעוד במקומות שונים בעולם חסרים מים למחיה, מתרחשות באותו זמן הצפות גדולות של מים באיזורים אחרים. התייחסות לחשיבות המים בעולם העכשווי נעשתה על ידי האמנית הישראלית סיגלית לנדאו, אשר יִצגה את ישראל בביאנלה בונציה לשנת 2011 במיצב המורכב מצינורות ענק הפורצים מתוך קירות ומתפצלים לעשרות צינורות מים המטפסים לאורך הביתן. משאבה מתחת לבנין שואבת את המים השבים לתעלות כמטאפורה לפעולת הלב. המסר בדבר המים כנוזל החיים עולה ממיצב של גליצקי המוצג בתערוכה ובו "מעבדת זרימה": ההתבוננות בתנועת המים הינה כהתבוננות על תהליכי הבריאה. צילומי הצבע צולמו כולם על שפת הכנרת, והם ממחישים את ירידת מפלס המים בצורה משמעותית בין השנים 2006- 2009. כמי שגדלה בארץ שופעת מים ויערות, הבינה גליצקי לאחר עלייתה ארצה את משמעות המחסור במים בארץ. בעקבות תובנה זו פיתחה את שילוב הטכניקות – פיסול, ציור וצילום ביצירתה האמנותית, המבקשת להאיר זרקור לעבר הבעיות האקולוגיות בעולם. עבודותיה של גליצקי מעבירות מסר בדבר המחוייבות של האדם לשמור על האיזון האקולוגי בין העודפות והמחסור במים על פני כדור הארץ. מי התהום, שהינם מי גשמים המחלחלים אל בטן האדמה ומגיעים אל שכבה בלתי חדירה, משקפים באופן סימלי את הרצון לשמור על איזון זה: בהיות מי התהום מים טהורים, מוטלת על האדם חובה על שמירתם מפני זיהום. חובה זו הופכת לסימלית בכמה מישורים: מן ההיבט הריאלי- אקולוגי ומן ההיבט המטאפורי-מוסרי. מי התהום יהיו בעלי משמעות הן מן הבחינה הגשמית והן מן הבחינה הרוחנית, ויסמלו את חובת האדם לשמור הן על הטוהר האקולוגי והן על הטוהר הערכי בעולמנו.