ריף – גד אפוטקר

ריף – גד אפוטקר, בית האמנים, ינואר 2019

מזה כשנה משכים האמן גד אפוטקר בחמש וחצי לפנות בוקר, ורוכב על אופניו לאורך נקודות שונות בחופי תל אביב. מן החוף, מתבונן הוא בים, מתעמק במעמקיו ובסודותיו, מהרהר במהותו, ומעלה הרהורים אלו באקוורל על נייר. אפוטקר מדגיש, שהמבט האנושי בים הינו חיצוני וחלקי מאין כמותו, שכן יש ביכולת האדם לראות רק את חלקו החיצוני של הים. משום כך, מתעמק אפוטקר במחשבותיו והתבוננותו, ולפיכך הופך מראה המים תחת מכחולו לדימוי אבסטרקטי, כבבואה למבט המבקש אחר המהות הרוחנית של הים. קיר האמן שיוצג בבית האמנים הינו בבחינת יומן המציג רשמים מהתבוננותו המתמשכת והסובייקטיבית בים; התבוננות שהינה ראשית לכל מסע רוחני, מדיטטיבי.   

 

מִדֵּי בֹּקֶר אָדָם מִתְעוֹרֵר
עַל שְׁפָתוֹ שֶׁל יָם הַמָּחָר
וְשׁוֹאֵל אֶת עַצְמו: לַחֲצוֹת
אוֹ לֹא לַחֲצוֹת.  

                  

(אריה סיון, מתוך: "קיטועים")

 

מזה כשנה משכים האמן גד אפוטקר בחמש וחצי לפנות בוקר, ורוכב על אופניו לאורך תוואי של חופי תל אביב. שוהה הוא בחוף הים כשעה עד שעתיים, מתבונן באדוות הגלים, באור הזוהר ובצבעוניות המשתנה של פני הים, מתעמק במעמקיו ובסודותיו, מהרהר אודות מהותו, ומעלה הרהורים אלו באקוורל על נייר. אפוטקר לא וויתר על חוויה זו גם בימים מעורפלים, גשומים וסוערים; ואכן, הציור האחרון בסידרה זו צוייר בעלטה גמורה של שעת בוקר מוקדמת. עד כה השלים מאה ועשרים ציורים, שהינם עבורו בבחינת יומן של חוויה אישית אליה התמסר בכל מאודו. זהו מסע של רשמים מהתבוננותו המתמשכת והסובייקטיבית בים; התבוננות שהינה ראשית לכל מסע רוחני, מדיטטיבי. סדרות נוספות מסוג זה הציג זה מכבר בבית האמנים, וביניהן – סדרת מונוכרום שהתמקדה בדימויי עצים בפארק גן העלייה; סדרת נופי תל אביב; וסדרת דימויי רקדניות. סדרת ההתבוננות בים היא אולי האישית והאינטימית ביותר מבין כל הסדרות. במשך תקופה ארוכה לא התעניין כלל בדמויות אנוש או בדקלים שלאורך החוף. לאחר כשמונים ציורים "נולדו" דמויות האנוש באופן טבעי, ועימם גם עצי התמר, והפכו לחלק אינטגרלי מן הציורים.

הים רווי סתירות הוא. מחד, הים רגעי, שכן מראה הגלים ואופן התנפצותם הוא חד פעמי; מאידך הים הוא מחזורי, קבוע, נצחי. אפוטקר מדגיש, שהמבט האנושי בים הינו חיצוני וחלקי מאין כמותו, שכן יש ביכולת האדם לראות רק את חלקו החיצוני של הים. הים על כן נתפס עבורו כסוד בלום, עצום, כאתגר לפיענוח בעיניים של צייר. מתוך התעמקותו במראה הים ומהותו במחשבותיו ובהתבוננותו, הפך מראה המים תחת מכחולו לדימוי אבסטרקטי; כבבואה, ריאלית ומטפורית באחת, לחיים שלמים הנעלמים מעין האדם.

פיסה מהחיים הנסתרים של הים נגלית לעין בצורת הריף. ריף הינו רכס, טור סלעים או שונית, המהווה בית גידול לבעלי חיים ולאורגניזמים. ככזה, הריף נתון כל הזמן לשינויים, והינו כאובייקט שצמח מתוך הים, גלוי לעיני האדם, וכמו חושף משהו מן הסוד הגדול והנעלם הטמון בין גליו. ריף הוא גם שמו של ילד אהוב על גד, בן אחותו. ריף, על כן, הוא עולם ומלואו עבור אפוטקר, יצוג של הים ומשמעותו עבורו.

הים עמד במוקד יצירתו של הצייר הרומנטי וויליאם טרנר (1775-1851), בהיותו סמל לאפסות האדם אל מול כוחות טבע אדירים ונשגבים ממנו. טרנר ביקש לבטא בציוריו את עוצמתו של הים באמצעות תיאור מערבולות וגלי ענק הנישאים אל על ובולעים ספינות. הספינות הטרופות הם כסמל לאדם ולטכנולוגיה שפיתח, אשר ככל שתהיה מתוחכמת, לא תוכל לעמוד בפרצי הזעם של הטבע, האלוהות בהתגלמותה הארצית.

במחצית השניה של המאה התשע עשרה הפך הים לנושא מועדף על הציירים האימפרסיוניסטים, בהיותו אובייקט הקולט את האור, רגעיותו והשתקפויותיו, וכך הביטוי המובהק ביותר לעקרון המשך והחלופיות, מוקד התעניינותם של האימפרסיוניסטים.  

עם זאת, נדמה שעניינו של אפוטקר אינו במוראות הים ועוצמתו הדמונית, ולא כל שכן בהשתקפויות האור על פני השטח התכולים. הכתמים הנובעים ממכחולו הם בעלי אופי אישי ופואטי; הם נעים בין אפרוריות לתכלת, והופכים לעיתים לדימוי אבסטרקטי, שהולך ומתנתק לכאורה מן המימד הגשמי של הים.

במבטו החוקר את מסתרי הים אכן משלב הוא מחד, רצון לחדור אל סודות הים ועוצמתו, ומאידך, סוג של קלילות בהנחת משיכת המכחול, כמעין שרבוט אימפרסיוניסטי. עם זאת, כפי שמדגיש אפוטקר, מביא הוא את עצמו למצב של מעין חולשה, מדיטציה, וכמו נותן למכחול עצמאות וחיים משל עצמו.

לאפוטקר אם כן קרבה רבה יותר להתבוננות מדיטטיבית על פני מרקמים ומארגי צבע, כזו של מארק רותקו (1903-1970) מזרם האקספרסיוניזם המופשט של אסכולת ניו יורק. זהו ציור לכאורה חסר שליטה, אולם מכוון היטב, על סמך ניסיון רב שנים שהתקבע בתת מודע, כך שהתהווה ציור ללא מאמץ, הניתן להידמות למחול של רקדן הרוקד בקלילות. יכולת זו נובעת מתוך הלוך רוח שיש לעמול בכדי להיכנס אליו, אולם כפי שמתאר זאת אפוטקר, אלו הם הרגעים הטובים ביותר של הציור.

מצב מנטלי זה מצריך בדידות, היות מעין "נזיר אל מול הים", אולם לא במובן הרומנטי בנוסח ציורו של קספר דויד פרידריך (1774-1849). בדידות זו קרובה יותר ברוחה לבדידות של הספן המיתולוגי, הסקרן והחקרן, אודיסיאוס, אשר את עשר שנות שיבתו לביתו לאחר מלחמת טרויה בילה במרחבי הים. מסעו של אודיסאוס הוא פיזי ומטפורי באחת. במהלך מסע זה הוא נתקל במפלצות וקשיים אל-אנושיים, נלחם ביצריו לא פחות משהוא נלחם ביצורי פרא, וכך מסעו הוא כמסע חניכה, כאשר בדידותו מעצימה את גבורתו.

באופן דומה, בדידותו של אפוטקר אינה נובעת מתוך חרדה אינסופית אל מול מסתרי הטבע והאלוהות, אלא מתוך בחירה אמנותית גרידא, התמסרות טוטאלית למעשה האמנות.

 

וּבְפִנַּת הַחֶדֶר,לְיַד עֵדֶן הַחַלּוֹן
מֵעַל הַשִּׁידָה,
הָיָה תָּלוּי בְּמִסְגֶּרֶת קְטַנָּה צִיּוּר,
וּבוֹ צוּיַר יָם…    (גד אפוטקר)

ד"ר נאוה סביליה שדה
בית האמנים, תל-אביב, ינואר 2019