ונוס ואדון – אודות יצירתה של סמדר כץ
ונוס ואדון
אודות יצירתה של סמדר כץ
הציירת סמדר כץ פיתחה לאורך שנים רבות סגנון שניתן לשייכו לזרם הריאליזם הצילומי. סגנונה האישי, המתבסס על ידע מעמיק בתחומי הרישום והצבע, הינו בעל אופי יחודי ומקורי. הריאליזם הצילומי זכה לאחרונה לעדנה, לאחר שלמצער, נדחקה לקרן זווית במשך שנים רבות ההערכה בזירת האמנות לסגנון המתבסס על רמה גבוהה של ידע טכני בתחומי הרישום, הפרספקטיבה, הצבע, הטקסטורות וניגודי אור וצל. מבין האמנים הבולטים המשתייכים לזרם הריאליזם הצילומי, אשר הציגו בשנים האחרונות תערוכות יחיד במוזיאון תל-אביב לאמנות: ארם גרשוני, אורן אליאב, ערן רשף, דויד ניפו, מיכאל חלק, אורית אקטע-הילדסהיים.
על רקע השיבה לסגנון זה מתבלטת סמדר כץ במקוריותה, הבאה לידי ביטוי בשתי סדרות של עבודות. בסדרה Venus and Master מתמקדת כץ בדימויים נשיים בעירום שגופן מתואר באמצעות רישום קלאסי איכותי ועבודת צבע מדוייקת. גוף האישה העולה ממכחולה של כץ הינו חלק, מתקתק, חושני ופתייני, רושם שמוגבר על ידי אריגי בד בגווני תכלת-ורוד, אשר לעיתים ניצבים לצד הגוף, ולעיתים עוטפים אותו ברכות. החיבור בין גוף האישה לאריג הבד מעלה בזכרון הקשרים לפיסול הקלאסי ולמיתוסים כגון צעיפה של פילומלה ואורגות מיתולוגיות כפנלופה והנימפה קליפסו. באופן הדומה להופעתו של אריג הבד בפיסול היווני הקלאסי בעיקר בדימויי אלות נצחון ודמותה של אפרודיטה, הבד בעבודותיה של כץ לא נועד להסוות את הגוף, אלא להיפך, לחשוף אותו ולהוות מעין מצע תיאטרלי או תפאורה אסתטית, כמעין שיר הלל לגוף הנשי. הדמות הנשית בעבודותיה של כץ נגלית בינות לכפלי הבד המשתפלים כמעין פנטזיה אירוטית. עם זאת, לדמות זו אופי כנוע, וידיה כמו כבולות מאחור. בנוסף, מופיע הבד לעיתים כצעיף המשתלשל בקידמת התמונה, וכך הופך למעין מחסום בין הצופה לדמות, ולעיתים כצעיף הכובל את הנערה ברכות מדומה, ולעיתים אף נכרך סביב פרקי ידיה. באופן זה נוצר מעבר כמעט בלתי מורגש מן ההיבט האירוטי להיבט המגדרי, והבד הרך לכאורה הופך לאמצעי חוסם ומגביל, וכך מטאפורה לנשיות פאסיבית ומוגבלת על ידי אדון (Master) בלתי נראה או מסומל, כפי שמציינת כותרת הסדרה. השאלות העומדות לדיון לנוכח דימויים אלו הן – מיהו האדון? האם זהו מצב ספציפי או אוניברסאלי כמטאפורה למצב נשי מוכלל? האם ה"אדון" הוא החברה, אשר באצטלה תרבותית זו או אחרת, עדיין רודה ומדכאה נשים? וכן, האם קיים הבדל בין המצב הנשי בעולם העתיק למצב הנשי בעולם הפוסט-מודרני?
שאלות אלו עולות ומזדקרות בשנית לנוכח סדרה נוספת שכותרתה – Candle Light Ladies . עבודות אלו מתמקדות אף הן בגוף הנשי העירום, האסתטי והפתייני. הדמות הנשית שרועה ברפיון או לחילופין מתמתחת בכניעות לעבר הצופה וחושפת את איבריה האינטימיים בפניו, לעיתים מנקודות מבט בלתי צפויות, תוך שימוש בהקצרות מרהיבות. נקודות המבט הלא שגרתיות מאזכרות את יצירתו של האמן הריאליסט בן המאה ה- 19, גיסטב קורבה (Gustave Courbet 1819 -1877) "מקור העולם" (L’Origine du monde, 1866), הן מהבחינה הטכנית והן מהבחינה הרעיונית. אולם, חתימת ידה של כץ מקנה להן מימד מרוכך וחושני, נשי אולי, השונה מן האופי הבוטה של יצירתו של קורבה. דמויותיה של כץ מבליחות מתוך אופל מיסתורי, אולם מאידך, אור זוהר עוטף אותן כהילה וכך מקנה להן מימד מיסטי, כמעט פולחני. הקשר זה מעניק לדימויים נשיים אלו מימד אחר, קורבני, ושוב, מעביר אותן מן המישור האירוטי למישור המגדרי. מעברים עדינים ורכים לכאורה אלו הופכים למאפיינים משמעותיים, ובעצם, לסימן ההיכר של יצירתה.
מקוריותה של הציירת סמדר כץ נובעת, אם כן, מן החיבור העדין והכמעט בלתי מורגש, בין המימד האסתטי-אירוטי למימד המגדרי, תוך שהיא מובילה באמצעות הטעייה מתוחכמת ומכוונת לעבר אמירה פמיניסטית חדה אודות המצב הנשי כמצב אוניברסלי הראוי לשאלות נוקבות בשיח התרבותי.
